דברי הימים א · פרק כ״א
המפקד, המגפה והמזבח: הדרמה הרוחנית של גורן ארנן
וַיֹּאמֶר דָּוִיד אֶל־גָּד צַר־לִי מְאֹד אֶפְּלָה־נָּא בְיַד־יְהוָה כִּי־רַבִּים רַחֲמָיו מְאֹד וּבְיַד־אָדָם אַל־אֶפֹּל׃
פסוק יגהמלך דוד והשיעור הגדול בסליחה
הלילה נספר על המלך דוד, שהיה מלך חזק ואהוב מאוד. יום אחד, דוד רצה לספור את כל האנשים בממלכה שלו. חברו הטוב יואב אמר לו בעדינות: 'דוד, זה לא רעיון טוב, אנחנו לא צריכים לספור אנשים כמו חפצים'. אבל דוד התעקש. מהר מאוד דוד הבין שהוא עשה טעות גדולה, והלב שלו התמלא עצב. הוא פנה לאלוהים ואמר: 'טעיתי, בבקשה סלח לי'. אלוהים שלח מלאך גדול כדי להראות לדוד את הדרך לתקן. דוד הלך לגבעה יפה ששייכת לאיש נחמד בשם ארנן. דוד קנה ממנו את המקום ובנה שם מזבח מיוחד כדי להגיד תודה לאלוהים על הסליחה. אלוהים שמע את תפילתו של דוד, המגפה נעצרה, והשלום חזר לממלכה. דוד למד שאפילו מלך גדול צריך לפעמים להגיד סליחה.
הפסוק הזה מלמד אותנו שגם ברגעים של כעס או משבר, עדיף לפנות למי שאוהב ומרחם עלינו באמת, ולבטוח ביכולת שלו לסלוח ולעזור לנו לתקן.
הסיפור הזה מראה לילדים שגם האנשים הכי חזקים וחשובים בעולם, כמו מלכים גדולים, עושים טעויות לפעמים. הערך החשוב ביותר כאן הוא האומץ לקחת אחריות, להודות בטעות ולבקש סליחה כנה בלי לחפש תירוצים או להאשים אחרים. תוכלו לשוחח עם הילד על כך שסליחה היא כמו מפתח קסמים שמנקה את העצב והכעס מהלב ומחזיר את השמחה והאור הביתה. דוד גם מלמד אותנו שתיקון אמיתי דורש מאמץ והשקעה מצידנו — כפי שהוא התעקש לשלם על הגורן ולא לקבל אותו בחינם, כך גם אנחנו צריכים להתאמץ כדי לשמח את מי שפגענו בו.
- איך לדעתך הרגיש דוד המלך כשהוא הבין שהוא טעה והחליט לבקש סליחה?
- למה לדעתך דוד התעקש לשלם לארנן כסף מלא על הגבעה ולא לקחת אותה בחינם?
- האם אתה זוכר פעם שמישהו ביקש ממך סליחה, ואיך זה גרם לך להרגיש בלב?
הטעות של המלך דוד והמלאך בשמיים
דמיין שאתה עומד בארמון גדול ורואה את דוד המלך. דוד רצה מאוד לדעת כמה אנשים יש בממלכה שלו, ולכן הוא החליט לספור את כולם. יואב, החבר החכם שלו, אמר לו: 'זה לא כדאי, זה עלול להביא צרה!' אבל דוד התעקש. פתאום, הממלכה כולה חלתה במחלה קשה. דוד הרגיש עצוב מאוד והבין שטעה. הוא ביקש סליחה מאלוהים מכל הלב. אז הופיע מלאך גדול בשמיים עם חרב נוצצת מעל העיר ירושלים! דוד מיהר אל גבעה מיוחדת שנקראת גורן ארנן, קנה את המקום ובנה שם מזבח כדי להודות על הסליחה. אלוהים שמע את תפילתו, המלאך החזיר את החרב, וכולם הבריאו ושמחו. בפרק הבא נגלה איזה בית מיוחד ייבנה בדיוק במקום הזה!
דוד המלך ידע שלפעמים אנחנו טועים ומקבלים עונש, אבל הוא העדיף לבקש סליחה מאלוהים כי הוא ידע שאלוהים תמיד מרחם ואוהב אותנו.
הגבעה המיוחדת שדוד קנה באותו יום כדי לעצור את המחלה, היא המקום שבו נבנה מאוחר יותר בית המקדש המפורסם בירושלים!
מה יקרה כשדוד יתחיל לתכנן את בניין המקדש הגדול על הגבעה הזו? בפרק הבא נגלה!
הספירה שהשתבשה: כשדוד המלך התעקש ולא הקשיב לחברים
דוד המלך, המנהיג החזק של ישראל, מחליט לערוך מפקד אוכלוסין גדול ולספור את כל הלוחמים בממלכתו. יואב, שר הצבא הנאמן שלו, מזהיר אותו שזה מעשה שגוי שיביא אשמה כבדה על העם, אך דוד מתעקש ומכריח אותו לצאת למשימה. בעקבות המפקד המיותר, אלוהים כועס מאוד ומעניש את העם במגפה קשה שמתפשטת במהירות. דוד מתחרט מיד ומבקש סליחה מעומק הלב. הנביא גד מציע לו לבחור בין שלושה עונשים קשים: רעב ממושך, תבוסה במלחמה מול אויבים, או מגפה קצרה. דוד בוחר במגפה כי הוא מעדיף ליפול בידי אלוהים הרחום מאשר בידי בני אדם אכזריים. המגפה נעצרת רק כאשר דוד רואה מלאך עם חרב שלופה מעל ירושלים, וממהר לקנות את גורן ארנן היבוסי כדי לבנות שם מזבח ולהקריב קורבנות להרגעת הרוחות.
כשדוד צריך לבחור איך להיענש, הוא בוחר לסמוך על אלוהים ולא על בני אדם, כי הוא מבין שאנשים יכולים להיות אכזריים, אבל אצל אלוהים תמיד יש מקום לחמלה וסליחה.
כשחבר טוב או מישהו שמכיר את השטח מזהיר אתכם שאתם עושים טעות, אל תתנו לאגו שלכם להוביל. לפעמים להקשיב לעצה טובה בזמן יכול להציל אתכם ואת האנשים שמסביבכם מצרות גדולות.
זה כמו שקפטן של קבוצת כדורגל מחליט לעשות מהלך מסוכן במשחק למרות שכל השחקנים והמאמן אומרים לו שזה יהרוס את המשחק, ובסוף הקבוצה כולה מפסידה בגלל ההתעקשות שלו.
מחיר האגו: הטעות הדרמטית של דוד והמלאך מעל ירושלים
הסיפור הדרמטי הזה מתחיל ברגע של חולשה והחלטה שגויה של מנהיג: דוד המלך מחליט לספור את העם, למרות ששר הצבא שלו, יואב, מתחנן בפניו להימנע מכך ומזהיר אותו מפני ההשלכות הקשות והאשמה הלאומית שייגרמו. דוד מתעקש, והמפקד יוצא לפועל. מיד לאחר מכן, דוד מבין את גודל הטעות ומתוודה על חטאו לפני אלוהים בלב שבור. אלוהים מעמיד אותו בפני בחירה קשה וכואבת בין שלושה עונשים לאומיים: שלוש שנות רעב, שלושה חודשים של מנוסה מפני האויב, או שלושה ימי מגפה בארץ. דוד בוחר במגפה, מתוך אמונה ברחמי שמיים ופחד מנפילה בידי אדם. המגפה מכה בעם קשות וגובה קורבנות רבים, ודוד רואה מלאך עומד בין שמיים וארץ עם חרב שלופה המכוונת להרוס את ירושלים. דוד לוקח אחריות מלאה, מתפלל להצלת העם ומבקש שהעונש יפגע בו ובמשפחתו במקום בעם החף מפשע. הוא מצטווה להקים מזבח בגורן של אדם בשם ארנן היבוסי. דוד מתעקש לקנות את המקום במחיר מלא, מקריב קורבנות, ואש יורדת מהשמיים ומסמנת את סיום המשבר ואת בחירת המקום שבו ייבנה בעתיד בית המקדש.
הפסוק מבטא את נקודת המפנה הדרמטית שבה דוד המלך, לאחר שהבין את חומרת חטאו במפקד העם, נדרש לבחור את עונשו. במקום לברוח מאויבים בשר ודם או לסבול רעב, הוא בוחר להתמסר לחסדו של אלוהים. דוד מעדיף את הדין האלוהי הישיר, מתוך ידיעה עמוקה שגם ברגע של כעס ועונש, אלוהים פועל מתוך רחמים וחמלה, בניגוד לאכזריותם של בני האדם במלחמה.
להעמקה בסיפור⌄
בואו נסתכל על מה שקורה כאן מקרוב. דוד המלך נמצא בשיא כוחו, ודווקא אז הוא נופל בפח של ספירת העם. בעולם העתיק, לספור אנשים נחשב למעשה שמבטא בעלות וגאווה – כאילו דוד אומר 'תראו כמה כוח צבאי יש לי', במקום לבטוח בהגנה האלוהית. יואב בן צרויה, שבדרך כלל מצטייר כאיש צבא קשוח ולא תמיד מוסרי, מתגלה כאן דווקא כקול ההיגיון והמצפון. הוא מנסה לעצור את דוד, אבל דוד נעול על המטרה שלו. כשהמגפה מתחילה, אנחנו רואים את הגדולה של דוד לצד החולשה שלו. הוא לא מאשים אף אחד אחר. הוא עומד מול אלוהים ואומר: 'אני חטאתי, העם הזה הם כמו כבשים שלא עשו כלום, תעניש אותי ואת המשפחה שלי, אבל תציל אותם'. הדיאלוג שלו עם ארנן היבוסי מראה לנו משהו חשוב על הגינות: ארנן מציע לתת לו את השטח ואת הבקר בחינם כדי לעצור את המגפה, אבל דוד מסרב. הוא מבין שאי אפשר להקריב משהו שקיבלת בחינם. הוא משלם מחיר מלא וזהב אמיתי, כי תיקון אמיתי דורש מאמץ והשקעה אישית. המפגש הזה בגורן ארנן הוא לא סתם סיום למשבר, הוא הרגע שבו נקבע המיקום ההיסטורי של בית המקדש בירושלים. זה מראה לנו שדווקא מתוך המקומות הכי כואבים של טעות, חרטה ותיקון, יכול לצמוח משהו קדוש ויציב שנשאר לדורות. דוד המלך מלמד אותנו כאן שיעור מדהים על מנהיגות: מנהיג אמיתי הוא לא מי שלא טועה לעולם, אלא מי שיודע להודות בטעות שלו בקול רם, לקחת עליה אחריות מלאה, ולשלם את המחיר הנדרש כדי לתקן את הנזק שנגרם לאחרים.
אם הייתם במקום דוד, והייתם צריכים לבחור בין שלושה עונשים קשים שמשפיעים על כולם, איך הייתם מקבלים החלטה כזו?
המפקד, המגפה והמזבח: הדרמה הרוחנית של גורן ארנן
בפרק זה, דוד המלך מתפתה על ידי השטן לערוך מפקד אוכלוסין מקיף של בני ישראל, בניגוד לרצון האלוהי וללא צורך אמיתי. יואב בן צרויה, שר הצבא, מזהה מיד את הסכנה ומנסה להניא את המלך מהחלטתו תוך אזהרה מפני האשמה הלאומית שתיגרם מכך, אך דוד מתעקש והמפקד מבוצע בכל רחבי הממלכה. בעקבות המעשה, אלוהים מביע כעס ומכה את ישראל במגפה. דוד מתוודה מיד על חטאו ומבקש מחילה בלב שבור. דרך גד הנביא, מציע אלוהים לדוד לבחור בין שלושה עונשים קשים: שלוש שנות רעב, שלושה חודשים של מנוסה מפני האויב, או שלושה ימי דבר בארץ. דוד בוחר בדבר, מתוך רצון ליפול בידי שמיים הרחומות ולא בידי אדם אכזרי. המגפה מכה בעם ומפילה שבעים אלף איש. כאשר המלאך המשחית מגיע לירושלים, אלוהים מורה לו לעצור. דוד רואה את המלאך עומד עם חרב שלופה מעל גורן ארנן היבוסי, ולוקח אחריות מלאה על החטא תוך בקשה שהעונש יופנה אליו ואל בית אביו ולא אל העם. בהוראת המלאך, דוד קונה את הגורן מארנן במחיר מלא של שש מאות שקלי זהב, בונה שם מזבח ומקריב קורבנות. אלוהים עונה לו באש מן השמיים, והמגפה נעצרת.
הפסוק מבטא את נקודת המפנה הדרמטית שבה דוד המלך, לאחר שהבין את חומרת חטאו במפקד העם, נדרש לבחור את עונשו. במקום לברוח מאויבים בשר ודם או לסבול רעב, הוא בוחר להתמסר לחסדו של אלוהים. דוד מעדיף את הדין האלוהי הישיר, מתוך ידיעה עמוקה שגם ברגע של כעס ועונש, אלוהים פועל מתוך רחמים וחמלה, בניגוד לאכזריותם של בני האדם במלחמה.
הדרש — קריאה לעומק⌄
פרק כא בספר דברי הימים מציג את אחד הסיפורים המורכבים והדרמטיים ביותר במחזור סיפורי דוד, המהווה נקודת מפנה היסטורית ופולחנית מן המעלה הראשונה. הסיפור פותח בקביעה התיאולוגית הייחודית לספר דברי הימים (בניגוד למקבילה בשמואל ב כד, שם אלוהים הוא המסיס את דוד) כי השטן עמד על ישראל והסית את דוד למנות את העם. הבדל זה משקף תפיסה מאוחרת יותר המבקשת להרחיק את מקור הרע הישיר מאלוהים ולייחסו לכוח מקטרג חיצוני. מפקד אוכלוסין בעולם המקראי אינו סתם פעולה מנהלתית; הוא מבטא שאיפה לריבונות מוחלטת, ביטחון בכוח הצבאי האנושי וניסיון להכפיף את העם, השייך לאלוהים בלבד, לבעלותו הריכוזית של המלך בשר ודם. יואב בן צרויה, המיוצג כאן כדמות בעלת תבונה דתית ומדינית מפתיעה, מזהה מיד את הסכנה הרוחנית ומנסה להניא את דוד מהחלטתו, אך דבר המלך חזק עליו והוא נאלץ לבצע את המפקד, תוך שהוא נמנע במכוון מלפקוד את שבטי לוי ובנימין מתוך תיעוב המשימה. המתח הספרותי נבנה במהירות כאשר דוד מבין את חומרת חטאו מיד לאחר קבלת התוצאות, ומתוודה בלב שבור לפני אלוהים. הבחירה שמוצגת בפניו על ידי גד הנביא מעמידה את דוד בפני דילמה מנהיגותית ומוסרית קשה מנשוא: שלוש שנות רעב, שלושה חודשים של מנוסה מפני האויב, או שלושה ימי דבר בארץ. בחירתו של דוד בדבר — 'אפלה נא ביד ה\' — משקפת לא רק את אמונתו ברחמים האלוהיים האינסופיים לעומת האכזריות והנקמנות של בני האדם במלחמה, אלא גם הבנה דקה שמגפה פוגעת בכולם באופן שוויוני, כולל במלך עצמו, בניגוד לרעב או מלחמה שבהם המעמד השליט מוגן לרוב בארמונותיו. תיאור המלאך המשחית העומד בין שמיים וארץ וחרבו נטויה על ירושלים הוא אחד הדימויים החזותיים העוצמתיים והמבעיתים ביותר במקרא. פנייתו הנואשת של דוד לאלוהים — 'ואלה הצאן מה עשו' — מציגה אותו במיטבו כרועה הדואג לצאנו ומוכן להקריב את עצמו ואת בית אביו למען הצלת העם החף מפשע. המפגש בגורן ארנן היבוסי נושא משמעות היסטורית ופולחנית עמוקה מאין כמוה. סירובו הנחרץ של דוד לקבל את הגורן ואת חומרי הקורבן בחינם מדגיש את העיקרון הכלל-אנושי שפולחן ותיקון אמיתיים דורשים הקרבה ומחיר אישי מלא, ולא מחוות ריקות שאינן עולות דבר למקריב. קניית הגורן בשש מאות שקלי זהב והירידה של האש מהשמיים על המזבח מסמנות את המקום הזה כאתר הנבחר לפולחן האלוהי הרשמי, ובכך מייסדות את התשתית להקמת בית המקדש הראשון בידי שלמה בנו. הפרק מסתיים בהסבר מדוע דוד לא יכול היה ללכת למשכן בגבעון — הפחד המשתק מחרב המלאך קידש את המקום החדש והפך אותו למרכז הרוחני הבלעדי של העם מעתה ואילך.
- הסכנה שבשיכרון כוח וספירת הישגיםבעולם העסקי או המקצועי, קל ליפול למלכודת של מדידת ערכנו העצמי והארגוני אך ורק באמצעות מספרים, מדדים וכמויות (מכירות, עוקבים, תקציבים). הפרק מזכיר לנו שהתמקדות אובססיבית במספרים עלולה להוביל לגאוות שווא ולניתוק מהמהות האנושית והערכית של העשייה שלנו.
- מנהיגות פירושה נשיאה בתוצאותכאשר מנהל או מנהיג מקבל החלטה שגויה שפוגעת בצוות שלו, הצעד המנהיגותי הנכון אינו ניסיון לגמד את הנזק או להאשים את הנסיבות, אלא התייצבות מלאה בחזית, לקיחת אחריות אישית והצעת פתרונות שדורשים הקרבה אישית ולא פגיעה נוספת במועסקים.
- אין מתנות חינם בבניית ערכיםכאשר אנו מנסים לבנות מערכת יחסים, קהילה או פרויקט משמעותי, איננו יכולים לצפות להישגים ללא השקעה אמיתית וכואבת של משאבים, זמן ומאמץ. ניסיון 'לקבל בחינם' או לעגל פינות, כפי שדוד סירב לעשות עם ארנן, מניב תוצאות חסרות ערך פנימי עמוק.
המתח שבין ענישה קולקטיבית לאחריות אישית: מדוע חטאו של המלך דוד גורר עונש מוות למגפת דבר שבה נספים שבעים אלף איש מחפים מפשע? הדילמה הזו, שדוד עצמו מעלה בזעקתו 'ואלה הצאן מה עשו', נותרת כשאלה תיאולוגית ומוסרית פתוחה המלווה את תפיסת הצדק האלוהי במקרא.
📖 קראו את הפרק המלא⌄
וַיַּעֲמֹד שָׂטָן עַל־יִשְׂרָאֵל וַיָּסֶת אֶת־דָּוִיד לִמְנוֹת אֶת־יִשְׂרָאֵל׃
וַיֹּאמֶר דָּוִיד אֶל־יוֹאָב וְאֶל־שָׂרֵי הָעָם לְכוּ סִפְרוּ אֶת־יִשְׂרָאֵל מִבְּאֵר שֶׁבַע וְעַד־דָּן וְהָבִיאוּ אֵלַי וְאֵדְעָה אֶת־מִסְפָּרָם׃
וַיֹּאמֶר יוֹאָב יוֹסֵף יְהוָה עַל־עַמּוֹ כָּהֵם מֵאָה פְעָמִים הֲלֹא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ כֻּלָּם לַאדֹנִי לַעֲבָדִים לָמָּה יְבַקֵּשׁ זֹאת אֲדֹנִי לָמָּה יִהְיֶה לְאַשְׁמָה לְיִשְׂרָאֵל׃
וּדְבַר־הַמֶּלֶךְ חָזַק עַל־יוֹאָב וַיֵּצֵא יוֹאָב וַיִּתְהַלֵּךְ בְּכָל־יִשְׂרָאֵל וַיָּבֹא יְרוּשָׁלִָם׃
וַיִּתֵּן יוֹאָב אֶת־מִסְפַּר מִפְקַד־הָעָם אֶל־דָּוִיד וַיְהִי כָל־יִשְׂרָאֵל אֶלֶף אֲלָפִים וּמֵאָה אֶלֶף אִישׁ שֹׁלֵף חֶרֶב וִיהוּדָה אַרְבַּע מֵאוֹת וְשִׁבְעִים אֶלֶף אִישׁ שֹׁלֵף חָרֶב׃
וְלֵוִי וּבִנְיָמִן לֹא פָקַד בְּתוֹכָם כִּי־נִתְעַב דְּבַר־הַמֶּלֶךְ אֶת־יוֹאָב׃
וַיֵּרַע בְּעֵינֵי הָאֱלֹהִים עַל־הַדָּבָר הַזֶּה וַיַּךְ אֶת־יִשְׂרָאֵל׃
וַיֹּאמֶר דָּוִיד אֶל־הָאֱלֹהִים חָטָאתִי מְאֹד אֲשֶׁר עָשִׂיתִי אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה וְעַתָּה הַעֲבֶר־נָא אֶת־עֲווֹן עַבְדְּךָ כִּי נִסְכַּלְתִּי מְאֹד׃
וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל־גָּד חֹזֵה דָוִיד לֵאמֹר׃
לֵךְ וְדִבַּרְתָּ אֶל־דָּוִיד לֵאמֹר כֹּה אָמַר יְהוָה שָׁלוֹשׁ אֲנִי נֹטֶה עָלֶיךָ בְּחַר־לְךָ אַחַת מֵהֵנָּה וְאֶעֱשֶׂה־לָּךְ׃
וַיָּבֹא גָד אֶל־דָּוִיד וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה־אָמַר יְהוָה קַבֶּל־לָךְ׃
אִם־שָׁלוֹשׁ שָׁנִים רָעָב וְאִם־שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים נִסְפֶּה מִפְּנֵי־צָרֶיךָ וְחֶרֶב אוֹיְבֶךָ לְמַשֶּׂגֶת וְאִם־שְׁלֹשֶׁת יָמִים חֶרֶב יְהוָה וְדֶבֶר בָּאָרֶץ וּמַלְאַךְ יְהוָה מַשְׁחִית בְּכָל־גְּבוּל יִשְׂרָאֵל וְעַתָּה רְאֵה מָה־אָשִׁיב אֶת־שֹׁלְחִי דָּבָר׃
וַיֹּאמֶר דָּוִיד אֶל־גָּד צַר־לִי מְאֹד אֶפְּלָה־נָּא בְיַד־יְהוָה כִּי־רַבִּים רַחֲמָיו מְאֹד וּבְיַד־אָדָם אַל־אֶפֹּל׃
וַיִּתֵּן יְהוָה דֶּבֶר בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּפֹּל מִיִּשְׂרָאֵל שִׁבְעִים אֶלֶף אִישׁ׃
וַיִּשְׁלַח הָאֱלֹהִים מַלְאָךְ לִירוּשָׁלִַם לְהַשְׁחִיתָהּ וּכְהַשְׁחִית רָאָה יְהוָה וַיִּנָּחֶם עַל־הָרָעָה וַיֹּאמֶר לַמַּלְאָךְ הַמַּשְׁחִית רַב עַתָּה הֶרֶף יָדֶךָ וּמַלְאַךְ יְהוָה עֹמֵד עִם־גֹּרֶן אָרְנָן הַיְבוּסִי׃
וַיִּשָּׂא דָוִיד אֶת־עֵינָיו וַיַּרְא אֶת־מַלְאַךְ יְהוָה עֹמֵד בֵּין הָאָרֶץ וּבֵין הַשָּׁמַיִם וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ נְטוּיָה עַל־יְרוּשָׁלִָם וַיִּפֹּל דָּוִיד וְהַזְּקֵנִים מְכֻסִּים בַּשַּׂקִּים עַל־פְּנֵיהֶם׃
וַיֹּאמֶר דָּוִיד אֶל־הָאֱלֹהִים הֲלֹא אֲנִי אָמַרְתִּי לִמְנוֹת בָּעָם וַאֲנִי־הוּא אֲשֶׁר־חָטָאתִי וְהָרֵעַ הֲרֵעוֹתִי וְאֵלֶּה הַצֹּאן מֶה עָשׂוּ יְהוָה אֱלֹהַי תְּהִי נָא יָדְךָ בִּי וּבְבֵית אָבִי וּבְעַמְּךָ לֹא לְמַגֵּפָה׃
וּמַלְאַךְ יְהוָה אָמַר אֶל־גָּד לֵאמֹר לְדָוִיד כִּי יַעֲלֶה דָוִיד לְהָקִים מִזְבֵּחַ לַיהוָה בְּגֹרֶן אָרְנָן הַיְבֻסִי׃
וַיַּעַל דָּוִיד בִּדְבַר־גָּד אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּשֵׁם יְהוָה׃
וַיָּשָׁב אָרְנָן וַיַּרְא אֶת־הַמַּלְאָךְ וְאַרְבַּעַת בָּנָיו עִמּוֹ מִתְחַבְּאִים וְאָרְנָן דָּשׁ חִטִּים׃
וַיָּבֹא דָוִיד עַד־אָרְנָן וַיַּבֵּט אָרְנָן וַיַּרְא אֶת־דָּוִיד וַיֵּצֵא מִן־הַגֹּרֶן וַיִּשְׁתַּחוּ לְדָוִיד אַפַּיִם אָרְצָה׃
וַיֹּאמֶר דָּוִיד אֶל־אָרְנָן תְּנָה־לִּי מְקוֹם הַגֹּרֶן וְאֶבְנֶה־בּוֹ מִזְבֵּחַ לַיהוָה בְּכֶסֶף מָלֵא תְּנֵהוּ לִי וְתֵעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל הָעָם׃
וַיֹּאמֶר אָרְנָן אֶל־דָּוִיד קַח־לָךְ וְיַעַשׂ אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ הַטּוֹב בְּעֵינָיו רְאֵה נָתַתִּי הַבָּקָר לָעֹלוֹת וְהַמּוֹרִגִּים לָעֵצִים וְהַחִטִּים לַמִּנְחָה הַכֹּל נָתָתִּי׃
וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ דָּוִיד לְאָרְנָן לֹא כִּי־קָנֹה אֶקְנֶה בְּכֶסֶף מָלֵא כִּי לֹא־אֶשָּׂא אֲשֶׁר־לְךָ לַיהוָה וְהַעֲלוֹת עוֹלָה חִנָּם׃
וַיִּתֵּן דָּוִיד לְאָרְנָן בַּמָּקוֹם שִׁקְלֵי זָהָב מִשְׁקָל שֵׁשׁ מֵאוֹת׃
וַיִּבֶן שָׁם דָּוִיד מִזְבֵּחַ לַיהוָה וַיַּעַל עֹלוֹת וּשְׁלָמִים וַיִּקְרָא אֶל־יְהוָה וַיַּעֲנֵהוּ בָאֵשׁ מִן־הַשָּׁמַיִם עַל מִזְבַּח הָעֹלָה׃
וַיֹּאמֶר יְהוָה לַמַּלְאָךְ וַיָּשֶׁב חַרְבּוֹ אֶל־נְדָנָהּ׃
בָּעֵת הַהִיא בִּרְאוֹת דָּוִיד כִּי־עָנָהוּ יְהוָה בְּגֹרֶן אָרְנָן הַיְבוּסִי וַיִּזְבַּח שָׁם׃
וּמִשְׁכַּן יְהוָה אֲשֶׁר־עָשָׂה מֹשֶׁה בַמִּדְבָּר וּמִזְבַּח הָעוֹלָה בָּעֵת הַהִיא בַּבָּמָה בְּגִבְעוֹן׃
וְלֹא־יָכֹל דָּוִיד לָלֶכֶת לְפָנָיו לִדְרֹשׁ אֱלֹהִים כִּי נִבְעַת מִפְּנֵי חֶרֶב מַלְאַךְ יְהוָה׃