דברי הימים א · פרק י״א
עלייתו של מלך: הברית, הבירה והגיבורים
וַיֵּלֶךְ דָּוִיד הָלוֹךְ וְגָדוֹל וַיהוָה צְבָאוֹת עִמּוֹ׃
פסוק טהמלך דוד והחברים האמיצים
הלילה נספר על המלך דוד, שהיה מנהיג אהוב מאוד. כל העם התאסף יחד בשמחה גדולה והכתיר אותו למלך. דוד רצה לבנות עיר בירה יפה ומיוחדת לכולם, והוא בחר בירושלים. יחד עם חברו האמיץ יואב, הם בנו בתים וחומות מסביב לעיר והפכו אותה למקום בטוח ונעים לגור בו. לדוד הייתה חבורה של חברים טובים וגיבורים, שתמיד עזרו לו והגנו עליו. לילה אחד, כשדוד היה עייף וצמא מאוד, הוא נזכר בבאר המים המתוקים שליד ביתו הישן. שלושה מחבריו הגיבורים שמעו זאת, ובלי להסס עשו דרך ארוכה ומסוכנת כדי להביא לו כוס מים צוננים. דוד כל כך התרגש מהאהבה שלהם, שהוא הבין שהמים האלה יקרים מדי, והחליט להקדיש אותם לאלוהים כהודיה על החברים הנפלאים שלו.
הפסוק מלמד אותנו שהצלחה אמיתית משלבת עשייה והתמדה שלנו יחד עם אמונה וברכה מלמעלה.
הסיפור מדגיש את הערך של חברות אמת, נאמנות והכרת תודה. דרך מעשה הגיבורים הנועזים וסירובו של דוד לשתות את המים, נוכל לשוחח עם הילד על כך שחברות אמיתית אינה נמדדת ב'מה אני יכול לקבל מהשני', אלא בדאגה הדדית, אכפתיות ובכבוד למאמץ של האחר. דוד מלמד אותנו שכשמישהו עושה בשבילנו מאמץ ענק, אנחנו צריכים להעריך את זה מעומק הלב ולא להתייחס לזה כמובן מאליו. תוכלו לשאול את ילדכם על רגע שבו חבר עשה משהו נחמד במיוחד עבורו, ואיך הוא הודה לו על כך.
- למה לדעתך החברים של דוד הלכו להביא לו מים למרות שזה היה קשה ומסוכן?
- איך היית מרגיש אם חבר טוב היה עושה משהו מיוחד רק כדי לשמח אותך?
- מהי הדרך הכי יפה להגיד תודה למישהו שעזר לנו היום?
המלך החדש והגיבורים האמיצים
דמיין שאתה עומד בתוך קהל עצום של אלפי אנשים. כולם מריעים ושמחים! אחרי שנים רבות של המתנה, כל שבטי ישראל מגיעים אל דוד ומכתירים אותו למלך שלהם בעיר חברון. דוד המלך מחליט שהגיע הזמן למצוא עיר בירה חדשה ומיוחדת. הוא יוצא עם צבאו אל ירושלים, שהייתה אז עיר מבוצרת וחזקה מאוד. האנשים שגרו שם צחקו ואמרו: 'לעולם לא תצליחו להיכנס לכאן!'. אבל דוד ושר הצבא האמיץ שלו, יואב, לא ויתרו. הם טיפסו, נלחמו ופתחו את השערים! דוד קבע שם את ביתו וקרא למקום 'עיר דוד'. יחד איתו היו לוחמים מדהימים, חברים נאמנים שהגנו עליו מכל משמר. פעם, שלושה מהם אפילו סיכנו את חייהם כדי להביא לו כוס מים קרים מהבאר האהובה עליו! מה יעשה דוד עם המים האלה? בפרק הבא נגלה...
דוד המלך המשיך לגדול ולהתחזק בכל יום, כי אלוהים תמיד היה איתו ועזר לו.
הידעת ששר הצבא יואב זכה בתפקיד שלו כי הוא היה הראשון שהעז לטפס על חומות ירושלים ולפתוח את השערים?
רוצים לדעת למה דוד סירב לשתות את המים שהביאו לו גיבוריו, ואיזה עוד מעשי גבורה מדהימים הם עשו? הכל מחכה לנו בפרק הבא!
איחוד הממלכה וסיירת הגיבורים של דוד
לאחר מות שאול המלך, עם ישראל זקוק למנהיג חזק שיאחד אותו. כל השבטים מתאספים בחברון ומכתירים את דוד למלך על כל ישראל. המשימה הראשונה של דוד היא לבסס עיר בירה ניטרלית ומאחדת. הוא בוחר בירושלים, שנשלטה אז על ידי היבוסים. למרות שהיבוסים בטוחים שחומותיהם בלתי חדירות, דוד מציע אתגר: מי שיפרוץ ראשון לעיר יהפוך לשר הצבא. יואב בן צרויה מרים את הכפפה, מוביל את הפריצה, וירושלים הופכת ל'עיר דוד'. בהמשך, הפרק מציג את רשימת 'גיבורי דוד' - יחידת העילית שלו. אלו לוחמים בעלי נאמנות עיוורת ומעשי גבורה יוצאי דופן, כמו התייצבות לבד מול מאות אויבים או חדירה נועזת דרך קווי האויב רק כדי להביא למלך מים מבור ילדותו בבית לחם.
דוד לא הפסיק להתקדם ולהשתפר, וההצלחה שלו הגיעה גם בזכות העבודה הקשה שלו וגם כי אלוהים ליווה אותו בדרך.
כשאתה מנסה להוביל קבוצה או פרויקט, אל תנסה לעשות הכל לבד. תקיף את עצמך באנשים מוכשרים ונאמנים, ותן להם אתגרים שיאפשרו להם להוכיח את עצמם ולהוביל יחד איתך.
הפריצה הנועזת של שלושת הגיבורים דרך מחנה פלשתים רק כדי להביא לדוד מים, דומה לחברים שיוצאים מגדרם ועושים מאמץ מטורף באמצע הלילה כדי לעזור לחבר שנמצא בצרה גדולה, פשוט כי אכפת להם ממנו.
מנהיגות נמדדת באנשים שאיתך
הפרק פותח ברגע היסטורי מרגש במיוחד: כל שבטי ישראל מתאחדים סביב דוד בעיר חברון ומושחים אותו למלך על כל העם. כדי לייצר מרכז שלטוני חדש ומאחד, דוד מוביל את העם לכיבוש ירושלים, שנקראה באותם ימים יבוס. תושבי המקום מזלזלים בדוד ובטוחים שהחומות שלהם בלתי חדירות, אבל דוד ויואב בן צרויה מוכיחים נחישות יוצאת דופן, כובשים את המצודה ומקימים את מה שייקרא מעתה 'עיר דוד'. מכאן, הפרק עובר לתאר את עמוד התווך האמיתי של מלכות דוד: רשימת הגיבורים שלו. אלו לא סתם חיילים, אלא חבורה של לוחמי עילית נאמנים עם סיפורי גבורה כמעט דמיוניים. אחד מהם נלחם לבדו במאות חיילי אויב, אחר מנצח אריה בתוך בור ביום מושלג, ושלושה מהם פורצים את קווי האויב הפלשתי רק כדי להביא לדוד מים מבית לחם. דוד, במחווה מדהימה של כבוד והערצה לנאמנותם, מסרב לשתות את המים ומנסך אותם לה', כי הוא מבין שהם סיכנו את חייהם עבורו.
הפסוק מתמקד בסוד הצלחתו של דוד המלך. עלייתו המטאורית מרועה צאן פשוט למנהיג אימפריה אינה מוצגת רק כתוצאה של כוח צבאי או תכנון פוליטי, אלא כשילוב של מאמץ אנושי מתמיד ('הלוך וגדול') יחד עם ליווי וברכה אלוהית ('ויהוה צבאות עמו'). זהו לב הפרק המאזן בין גבורת הלוחמים לבין המקור הרוחני של כוחם.
להעמקה בסיפור⌄
אם תחשבו על זה, הפרק הזה מציג את המעבר של דוד ממנהיג של קבוצת מורדים למלך של אימפריה מאוחדת. אבל במקום להתמקד רק בטקסים הממלכתיים, התנ"ך בוחר להקדיש את רוב הפרק לאנשים הקטנים-גדולים שעמדו מאחורי ההצלחה הזו - הגיבורים שלו. יש כאן שיעור מדהים במנהיגות וביחסים בינאישיים. דמיינו את הסיטואציה שבה דוד מתגעגע למים מהבאר בבית לחם, עיר הולדתו, שנמצאת תחת כיבוש פלשתי. הוא רק פולט אנחת געגוע, ושלושה מהלוחמים שלו לא חושבים פעמיים, מסכנים את חייהם, פורצים את מחנה האויב ומביאים לו את המים. התגובה של דוד היא לא פחות מדהימה: הוא מסרב לשתות. הוא אומר 'הדם האנשים האלה אשתה?'. הוא מבין שחיי אדם יקרים יותר מכל גחמה או צמא שלו. המעשה הזה מראה למה הלוחמים העריצו אותו כל כך - הוא לא ראה בהם כלי שרת, אלא שותפים לדרך שחייהם קדושים בעיניו. בנוסף, הרשימה המפורטת של הגיבורים, הכוללת שמות כמו אוריה החתי או יתמה המואבי, מראה שהצבא של דוד היה פסיפס מגוון של אנשים מכל קצוות הארץ ואפילו מעמים שכנים, שהתאחדו סביב חזון משותף ומנהיג שהם האמינו בו.\n\nמעבר לכך, הכיבוש של ירושלים מלמד אותנו על חשיבותה של יוזמה ונחישות. ירושלים נחשבה לעיר בלתי חדירה, מקום שהיבוסים היו בטוחים שאף אחד לא יוכל לכבוש. אבל דוד לא נרתע מהזלזול שלהם. הוא הציב אתגר ברור והציע הזדמנות שווה לכולם: מי שיפרוץ ראשון יהפוך למנהיג צבאי. יואב בן צרויה לקח את ההזדמנות בשתי ידיים. זה מראה לנו שפריצות דרך גדולות בחיים קורות כשיש שילוב של מנהיג שיודע להניע אנשים, וצוות שמוכן לקחת סיכונים מחושבים כדי להצליח.\n\nאם נסתכל על הדמויות האחרות ברשימה, כמו בניהו בן יהוידע שהכריע אריה בתוך בור ביום מושלג או נלחם בענק מצרי חמוש בחנית ענקית בעזרת מקל בלבד, נבין שהגיבורים האלה מייצגים סוגים שונים של כוח. יש כאן כוח פיזי, אבל בעיקר כוח נפשי ואומץ לב בלתי רגיל. הם לא חיכו שהתנאים יהיו מושלמים - בניהו ירד לבור ביום של שלג, כשהכול חלק ומסוכן, ועשה את מה שצריך לעשות. הפרק הזה מזכיר לנו שמאחורי כל סיפור הצלחה גדול, מאחורי כל מנהיג מפורסם, עומדת רשת שלמה של אנשים נאמנים, חברים ושותפים לדרך, שבלעדיהם שום דבר לא היה קורה. הנאמנות והערבות ההדדית הזו הן שבנו את הממלכה.
אם היית אחד משלושת הגיבורים שסיכנו את חייהם בשביל המים, איך היית מרגיש כשדוד שפך אותם על הרצפה במקום לשתות?
עלייתו של מלך: הברית, הבירה והגיבורים
הפרק מתאר את נקודת המפנה ההיסטורית שבה דוד הופך ממנהיג מקומי למלך על כל ישראל. נציגי כל השבטים מתכנסים בחברון, כורתים עמו ברית ומושחים אותו למלך בהתאם לנבואת שמואל. מיד לאחר מכן, דוד יוזם את כיבוש ירושלים (המכונה יבוס) מידי היבוסים המקומיים, שחשו מוגנים לחלוטין מאחורי חומותיהם הבצורות. יואב בן צרויה נענה לאתגר שהציב דוד, פורץ ראשון לעיר ומתמנה לשר הצבא הראשי. דוד קובע את מושבו במצודת ציון, מרחיב את העיר ומבצר אותה מן המילוא וסביב. חלקו הארי של הפרק מוקדש לקטלוג מפורט ומרשים של 'גיבורי דוד' - לוחמי העילית שסייעו בביסוס ממלכתו החדשה. הרשימה מפרטת את מעשי הגבורה יוצאי הדופן של מפקדי השלשות והשלושים, כולל קרבות יחיד של ישובעם ואלעזר מול מאות לוחמים, הכרעת אריות בתנאי קור קיצוניים על ידי בניהו בן יהוידע, ואירוע השיא שבו שלושה לוחמים אלמונים פורצים את קווי הפלשתים רק כדי להביא לדוד מים מבור בית לחם. הרשימה מסתיימת בפירוט שמותיהם של עשרות לוחמים נאמנים מכל רחבי הארץ ומעבר לה.
הפסוק מתמקד בסוד הצלחתו של דוד המלך. עלייתו המטאורית מרועה צאן פשוט למנהיג אימפריה אינה מוצגת רק כתוצאה של כוח צבאי או תכנון פוליטי, אלא כשילוב של מאמץ אנושי מתמיד ('הלוך וגדול') יחד עם ליווי וברכה אלוהית ('ויהוה צבאות עמו'). זהו לב הפרק המאזן בין גבורת הלוחמים לבין המקור הרוחני של כוחם.
הדרש — קריאה לעומק⌄
ספר דברי הימים מציג בפרק זה גרסה מרוכזת ואידיאלית של עליית דוד למלוכה. בניגוד לספר שמואל, שבו המעבר מלווה במלחמות אחים ממושכות ובמאבקים פוליטיים מורכבים, כאן דוד נמשח למלך על ידי 'כל ישראל' בקונצנזוס מיידי בחברון. המהלך האסטרטגי הראשון שלו הוא כיבוש ירושלים - עיר ניטרלית שאינה שייכת לאף שבט, ובכך הוא מונע קנאה שבטית ומייצר מרכז שלטוני מאחד.\n\nהמבנה הספרותי של הפרק נע מהכלל אל הפרט: הוא מתחיל בברית הלאומית, עובר לכיבוש הבירה, ומסתיים בתיאור מפורט של גיבורי המלחמה. רשימה זו אינה רק כרוניקה צבאית, אלא כלי ספרותי להאדרת דוד. הגיבורים מוצגים כמי ש'מתחזקים עמו במלכותו... להמליכו'. כלומר, כוחם הצבאי מגויס כולו למימוש הרצון האלוהי.\n\nהניגוד הספרותי בין ירושלים היבוסית לירושלים כעיר דוד בולט במיוחד. תושבי יבוס מציגים עמדה מתנשאת ובטוחה בעצמה: 'לא תבוא הנה'. אולם, דוד אינו נרתע. הוא משתמש בטקטיקה של תמרוץ והאצלת סמכויות, ומציע את תפקיד שר הצבא למי שיכה את היבוסי בראשונה. יואב בן צרויה מרים את הכפפה, ובכך נקשר גורלו בגורל הממלכה. שיתוף הפעולה בין דוד ליואב בבניית העיר ('ודוד בנה העיר מסביב... ויואב יחיה את שאר העיר') מסמל את חלוקת התפקידים הבריאה בין המלך המתווה את החזון לבין שר הצבא המוציא אותו לפועל.\n\nבלב רשימת הגיבורים עומד הסיפור המרתק על המים מבור בית לחם. דוד מביע געגוע אנושי פשוט למים מעיר הולדתו, הנמצאת תחת כיבוש פלשתי. שלושה מגיבוריו מפרשים את הגעגוע כפקודה, מסכנים את חייהם ופורצים את מחנה האויב כדי להביא לו את המים. תגובתו של דוד - ניסוך המים לה' וסירוב לשתותם - היא רגע מפתח מוסרי ורוחני. דוד מבין את הסכנה שבפולחן אישיות ונאמנות עיוורת. בסירובו לשתות, הוא מבהיר ללוחמיו ולעצמו כי חיי אדם קדושים ואינם יכולים לשמש מנחה למלך בשר ודם. הוא מעביר את המנחה לישות היחידה הראויה להקרבה כזו - אלוהים. מעשה זה מעצים את דמותו של דוד כמנהיג בעל שיעור קומה רוחני, המכיר במגבלות כוחו ובערך חיי אדם.\n\nבנוסף, הרשימה חושפת את האופי הרב-תרבותי של צבא דוד: לצד גיבורים משבטי ישראל, מופיעים נוכרים כמו אוריה החתי, צלק העמוני ויתמה המואבי. עובדה זו מדגישה את כוח המשיכה של דוד כמנהיג כריזמטי שסחף אחריו לוחמים ללא הבדל מוצא, ומציגה את ירושלים כמרכז קוסמופוליטי מתהווה.\n\nמבחינה היסטורית וספרותית, הפרק משתמש במוטיב של 'הגיבורים' כדי להראות שהמלכות אינה נשענת על אדם אחד, אלא על רשת של בריתות ונאמנויות. תיאורי הקרב ההרואיים - כמו המאבק של אלעזר בן דודו בשדה השעורים או הניצחון של בניהו על המצרי - משמשים כהד לגבורתו של דוד עצמו בצעירותו. בכך, דברי הימים מציג את דוד כראשון בין שווים, מנהיג שמצמיח סביבו מנהיגים וגיבורים נוספים, ולא כרודן המדכא את כוחם של הכפופים לו. השילוב בין גבורה פיזית, נאמנות עמוקה ויראת שמים הוא שהופך את דוד וממלכתו למודל לחיקוי.
- גבולות הסמכות והנאמנותבעולם הניהול והעבודה, מנהלים עלולים לעיתים לדרוש מעובדיהם מסירות טוטאלית הפוגעת בחייהם האישיים או בבריאותם. מנהיגות ראויה, בדומה לדוד המסרב לשתות את המים שהושגו בסיכון חיים, מזהה מתי הדרישה מהכפופים לה חוצה גבול מוסרי או בריאותי, ויודעת לעצור ולומר: 'חייכם ורווחתכם חשובים יותר מהיעדים של הארגון'.
- בניית קונצנזוס דרך ניטרליותכאשר נדרשים לפתור סכסוך בקבוצה, במשפחה או בארגון, הפתרון הטוב ביותר הוא מציאת 'שטח ניטרלי' שאינו מזוהה עם אף אחד מהצדדים. דוד בחר בירושלים כבירה דווקא משום שלא הייתה שייכת לאף שבט. יצירת פלטפורמה משותפת וניטרלית מאפשרת לכולם להרגיש שותפים שווים ללא תחושת קיפוח.
- הכרת תודה מעשיתקל לקבל עזרה מאחרים כמובנת מאליה, במיוחד כשאנו בעמדת כוח או השפעה. הכרת תודה אמיתית דורשת מאיתנו לעיתים לוותר על הנוחות או על ההנאה האישית שלנו כדי להוקיר את המאמץ של מי שעזר לנו. אל תנצל את טוב ליבם של הסובבים אותך לצרכים אנוכיים.
הפרק מעלה מתח מוסרי מורכב: מצד אחד, הוא מפאר את הנאמנות הטוטאלית והנכונות להקרבה עצמית של הגיבורים כערך עליון. מצד שני, דוד עצמו מסתייג מהקרבה זו כאשר היא מופנית כלפי אדם בשר ודם. היכן עובר הגבול בין נאמנות ראויה לשבח לבין ביטול עצמי מסוכן ופולחן אישיות?
📖 קראו את הפרק המלא⌄
וַיִּקָּבְצוּ כָל־יִשְׂרָאֵל אֶל־דָּוִיד חֶבְרוֹנָה לֵאמֹר הִנֵּה עַצְמְךָ וּבְשָׂרְךָ אֲנָחְנוּ׃
גַּם־תְּמוֹל גַּם־שִׁלְשׁוֹם גַּם בִּהְיוֹת שָׁאוּל מֶלֶךְ אַתָּה הַמּוֹצִיא וְהַמֵּבִיא אֶת־יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְךָ אַתָּה תִרְעֶה אֶת־עַמִּי אֶת־יִשְׂרָאֵל וְאַתָּה תִּהְיֶה נָגִיד עַל עַמִּי יִשְׂרָאֵל׃
וַיָּבֹאוּ כָּל־זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל־הַמֶּלֶךְ חֶבְרוֹנָה וַיִּכְרֹת לָהֶם דָּוִיד בְּרִית בְּחֶבְרוֹן לִפְנֵי יְהוָה וַיִּמְשְׁחוּ אֶת־דָּוִיד לְמֶלֶךְ עַל־יִשְׂרָאֵל כִּדְבַר יְהוָה בְּיַד־שְׁמוּאֵל׃
וַיֵּלֶךְ דָּוִיד וְכָל־יִשְׂרָאֵל יְרוּשָׁלִַם הִיא יְבוּס וְשָׁם הַיְבוּסִי יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ׃
וַיֹּאמְרוּ יֹשְׁבֵי יְבוּס לְדָוִיד לֹא תָבוֹא הֵנָּה וַיִּלְכֹּד דָּוִיד אֶת־מְצֻדַת צִיּוֹן הִיא עִיר דָּוִיד׃
וַיֹּאמֶר דָּוִיד כָּל־מַכֵּה יְבוּסִי בָּרִאשׁוֹנָה יִהְיֶה לְרֹאשׁ וּלְשָׂר וַיַּעַל בָּרִאשׁוֹנָה יוֹאָב בֶּן־צְרוּיָה וַיְהִי לְרֹאשׁ׃
וַיֵּשֶׁב דָּוִיד בַּמְצָד עַל־כֵּן קָרְאוּ־לוֹ עִיר דָּוִיד׃
וַיִּבֶן הָעִיר מִסָּבִיב מִן־הַמִּלּוֹא וְעַד־הַסָּבִיב וְיוֹאָב יְחַיֶּה אֶת־שְׁאָר הָעִיר׃
וַיֵּלֶךְ דָּוִיד הָלוֹךְ וְגָדוֹל וַיהוָה צְבָאוֹת עִמּוֹ׃
וְאֵלֶּה רָאשֵׁי הַגִּבּוֹרִים אֲשֶׁר לְדָוִיד הַמִּתְחַזְּקִים עִמּוֹ בְמַלְכוּתוֹ עִם־כָּל־יִשְׂרָאֵל לְהַמְלִיכוֹ כִּדְבַר יְהוָה עַל־יִשְׂרָאֵל׃
וְאֵלֶּה מִסְפַּר הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר לְדָוִיד יָשָׁבְעָם בֶּן־חַכְמוֹנִי רֹאשׁ השלושים [הַשָּׁלִישִׁים] הוּא־עוֹרֵר אֶת־חֲנִיתוֹ עַל־שְׁלֹשׁ־מֵאוֹת חָלָל בְּפַעַם אֶחָת׃
וְאַחֲרָיו אֶלְעָזָר בֶּן־דּוֹדוֹ הָאֲחוֹחִי הוּא בִּשְׁלוֹשָׁה הַגִּבֹּרִים׃
הוּא־הָיָה עִם־דָּוִיד בַּפַּס דַּמִּים וְהַפְּלִשְׁתִּים נֶאֱסְפוּ־שָׁם לַמִּלְחָמָה וַתְּהִי חֶלְקַת הַשָּׂדֶה מְלֵאָה שְׂעוֹרִים וְהָעָם נָסוּ מִפְּנֵי פְלִשְׁתִּים׃
וַיִּתְיַצְּבוּ בְתוֹךְ־הַחֶלְקָה וַיַּצִּילוּהָ וַיַּכּוּ אֶת־פְּלִשְׁתִּים וַיּוֹשַׁע יְהוָה תְּשׁוּעָה גְדוֹלָה׃
וַיֵּרְדוּ שְׁלוֹשָׁה מִן־הַשְּׁלוֹשִׁים רֹאשׁ עַל־הַצֻּר אֶל־דָּוִיד אֶל־מְעָרַת עֲדֻלָּם וּמַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים חֹנָה בְּעֵמֶק רְפָאִים׃
וְדָוִיד אָז בַּמְּצוּדָה וּנְצִיב פְּלִשְׁתִּים אָז בְּבֵית לָחֶם׃
ויתאו [וַיִּתְאָיו] דָּוִיד וַיֹּאמַר מִי יַשְׁקֵנִי מַיִם מִבּוֹר בֵּית־לֶחֶם אֲשֶׁר בַּשָּׁעַר׃
וַיִּבְקְעוּ הַשְּׁלֹשָׁה בְּמַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים וַיִּשְׁאֲבוּ־מַיִם מִבּוֹר בֵּית־לֶחֶם אֲשֶׁר בַּשַּׁעַר וַיִּשְׂאוּ וַיָּבִאוּ אֶל־דָּוִיד וְלֹא־אָבָה דָוִיד לִשְׁתּוֹתָם וַיְנַסֵּךְ אֹתָם לַיהוָה׃
וַיֹּאמֶר חָלִילָה לִּי מֵאֱלֹהַי מֵעֲשׂוֹת זֹאת הֲדַם הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֶשְׁתֶּה בְנַפְשׁוֹתָם כִּי בְנַפְשׁוֹתָם הֱבִיאוּם וְלֹא אָבָה לִשְׁתּוֹתָם אֵלֶּה עָשׂוּ שְׁלֹשֶׁת הַגִּבּוֹרִים׃
וְאַבְשַׁי אֲחִי־יוֹאָב הוּא הָיָה רֹאשׁ הַשְּׁלוֹשָׁה וְהוּא עוֹרֵר אֶת־חֲנִיתוֹ עַל־שְׁלֹשׁ מֵאוֹת חָלָל ולא־[וְלוֹ־] שֵׁם בַּשְּׁלוֹשָׁה׃
מִן־הַשְּׁלוֹשָׁה בַשְּׁנַיִם נִכְבָּד וַיְהִי לָהֶם לְשָׂר וְעַד־הַשְּׁלוֹשָׁה לֹא־בָא׃
בְּנָיָה בֶן־יְהוֹיָדָע בֶּן־אִישׁ־חַיִל רַב־פְּעָלִים מִן־קַבְצְאֵל הוּא הִכָּה אֵת שְׁנֵי אֲרִיאֵל מוֹאָב וְהוּא יָרַד וְהִכָּה אֶת־הָאֲרִי בְּתוֹךְ הַבּוֹר בְּיוֹם הַשָּׁלֶג׃
וְהוּא־הִכָּה אֶת־הָאִישׁ הַמִּצְרִי אִישׁ מִדָּה חָמֵשׁ בָּאַמָּה וּבְיַד הַמִּצְרִי חֲנִית כִּמְנוֹר אֹרְגִים וַיֵּרֶד אֵלָיו בַּשָּׁבֶט וַיִּגְזֹל אֶת־הַחֲנִית מִיַּד הַמִּצְרִי וַיַּהַרְגֵהוּ בַּחֲנִיתוֹ׃
אֵלֶּה עָשָׂה בְּנָיָהוּ בֶּן־יְהוֹיָדָע וְלוֹ־שֵׁם בִּשְׁלוֹשָׁה הַגִּבֹּרִים׃
מִן־הַשְּׁלוֹשִׁים הִנּוֹ נִכְבָּד הוּא וְאֶל־הַשְּׁלוֹשָׁה לֹא־בָא וַיְשִׂימֵהוּ דָוִיד עַל־מִשְׁמַעְתּוֹ׃
וְגִבּוֹרֵי הַחֲיָלִים עֲשָׂה־אֵל אֲחִי יוֹאָב אֶלְחָנָן בֶּן־דּוֹדוֹ מִבֵּית לָחֶם׃
שַׁמּוֹת הַהֲרוֹרִי חֶלֶץ הַפְּלוֹנִי׃
עִירָא בֶן־עִקֵּשׁ הַתְּקוֹעִי אֲבִיעֶזֶר הָעֲנְּתוֹתִי׃
סִבְּכַי הַחֻשָׁתִי עִילַי הָאֲחוֹחִי׃
מַהְרַי הַנְּטֹפָתִי חֵלֶד בֶּן־בַּעֲנָה הַנְּטוֹפָתִי׃
אִיתַי בֶּן־רִיבַי מִגִּבְעַת בְּנֵי בִנְיָמִן בְּנָיָה הַפִּרְעָתֹנִי׃
חוּרַי מִנַּחֲלֵי גָעַשׁ אֲבִיאֵל הָעַרְבָתִי׃
עַזְמָוֶת הַבַּחֲרוּמִי אֶלְיַחְבָּא הַשַּׁעַלְבֹנִי׃
בְּנֵי הָשֵׁם הַגִּזוֹנִי יוֹנָתָן בֶּן־שָׁגֵה הַהֲרָרִי׃
אֲחִיאָם בֶּן־שָׂכָר הַהֲרָרִי אֱלִיפַל בֶּן־אוּר׃
חֵפֶר הַמְּכֵרָתִי אֲחִיָּה הַפְּלֹנִי׃
חֶצְרוֹ הַכַּרְמְלִי נַעֲרַי בֶּן־אֶזְבָּי׃
יוֹאֵל אֲחִי נָתָן מִבְחָר בֶּן־הַגְרִי׃
צֶלֶק הָעַמּוֹנִי נַחְרַי הַבֵּרֹתִי נֹשֵׂא כְּלֵי יוֹאָב בֶּן־צְרוּיָה׃
עִירָא הַיִּתְרִי גָּרֵב הַיִּתְרִי׃
אוּרִיָּה הַחִתִּי זָבָד בֶּן־אַחְלָי׃
עֲדִינָא בֶן־שִׁיזָא הָראוּבֵנִי רֹאשׁ לָראוּבֵנִי וְעָלָיו שְׁלוֹשִׁים׃
חָנָן בֶּן־מַעֲכָה וְיוֹשָׁפָט הַמִּתְנִי׃
עֻזִיָּא הָעֲשְׁתְּרָתִי שָׁמָע ויעואל [וִיעִיאֵל] בְּנֵי חוֹתָם הָעֲרֹעֵרִי׃
יְדִיעֲאֵל בֶּן־שִׁמְרִי וְיֹחָא אָחִיו הַתִּיצִי׃
אֱלִיאֵל הַמַּחֲוִים וִירִיבַי וְיוֹשַׁוְיָה בְּנֵי אֶלְנָעַם וְיִתְמָה הַמּוֹאָבִי׃
אֱלִיאֵל וְעוֹבֵד וְיַעֲשִׂיאֵל הַמְּצֹבָיָה׃