תנ״ך יקר פתח באפליקציה

דברים · פרק ט׳

אנטומיה של חסד וענווה: נאום התוכחה של משה ערב חציית הירדן

👑

וְיָדַעְתָּ כִּי לֹא בְצִדְקָתְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ אֶת־הָאָרֶץ הַטּוֹבָה הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ כִּי עַם־קְשֵׁה־עֹרֶף אָתָּה׃

פסוק ו'
התאמת תוכן לפי גיל

משה, הלוחות והסליחה הגדולה

הלילה נספר על משה המנהיג ועל עם ישראל, שעמדו ממש ליד נהר הירדן, מוכנים להיכנס לארץ חדשה וטובה. משה רצה ללמד אותם שיעור חשוב על ענווה וסליחה. הוא הזכיר להם שפעם, כשהוא עלה להר סיני הגבוה והחזיק את לוחות האבן המיוחדים שאלוהים נתן לו, העם למטה עשה טעות גדולה ועשה פסל מעגל זהב. משה כל כך הצטער והתאכזב, שהלוחות נשברו. אבל משה לא ויתר עליהם! הוא חזר והתפלל לאלוהים במשך ארבעים יום וארבעים לילה, בלי לאכול ובלי לשתות, וביקש בכל ליבו: "אנא, סלח להם, הם העם שלך". ואלוהים, ששמע את תפילתו האוהבת של משה, סלח לעם ונתן להם הזדמנות חדשה. הסיפור הזה מזכיר לנו שגם כשטועים, תמיד יש דרך לבקש סליחה ולתקן.

מה הפסוק אומר?

אפשר להסביר לילדים שהצלחה לא צריכה להפוך אותנו לגאוותנים; עלינו לזכור תמיד להודות על מה שיש לנו ולהכיר במגבלות שלנו.

טיפ להורים

הסיפור בפרק זה נוגע בערך של סליחה והזדמנות שנייה, ומציג את משה כדוגמה למנהיג וחבר שלא מוותר על הקרובים אליו גם כשהם מפשלים בגדול. עבור ילדים, חוויית הכישלון או עשיית טעות (כמו שבירת חפץ, מריבה עם חבר או אי-הקשבה) יכולה לעורר בושה ופחד גדולים. דרך דמותו של משה המתפלל עבור העם, אנו יכולים להראות לילד שטעויות הן חלק מהחיים, ושהדבר החשוב ביותר הוא היכולת לקחת אחריות, לבקש סליחה ולנסות לתקן. זו הזדמנות לשוחח עם הילד על כך שהאהבה שלנו אליו אינה תלויה בכך שיהיה מושלם, ושתמיד נהיה שם כדי לעזור לו לתקן.

שאלות לשיחה עם הילד
  • איך לדעתך הרגיש משה כשהוא ראה שהעם עשה טעות, ולמה הוא בכל זאת בחר לעזור להם ולבקש עבורם סליחה?
  • האם קרה לך פעם שעשית טעות והרגשת לא נעים, ומישהו שעוזר לך עזר לך לתקן אותה?
  • למה לדעתך חשוב להגיד סליחה כשמבינים שפגענו במישהו או שעשינו משהו לא נכון?

המתנה הגדולה והסליחה של משה

דמיינו שאתם עומדים על שפת נהר גדול, ועומדים להיכנס לארץ יפהפייה ומלאה בערים גדולות וענקים חזקים! משה, המנהיג האהוב, נעמד מול העם ואומר להם: "אל תחשבו שאתם מקבלים את הארץ הזו רק בגלל שהייתם מושלמים". הוא מזכיר להם סיפור מהעבר: כשהוא עלה להר סיני הגבוה לקבל את לוחות האבן המיוחדים מאלוהים, העם למטה התעייף מלחכות ועשה פסל מעגל זהב. משה כל כך הצטער כשהוא ראה את זה, שהלוחות נפלו מידיו ונשברו! אבל במקום לוותר עליהם, משה התפלל חזק-חזק במשך ארבעים יום וארבעים לילה, וביקש מאלוהים לסלוח להם. ואלוהים הטוב באמת סלח! משה מלמד אותנו שלפעמים כולנו טועים, אבל תמיד אפשר לתקן ולבקש סליחה. מה יקרה כשהם יתחילו לצעוד קדימה?

מה הפסוק אומר?

אלוהים אומר לבני ישראל שהם מקבלים את הארץ הטובה במתנה, לא בגלל שהם תמיד היו ילדים טובים, אלא כי הוא אוהב אותם ומקיים הבטחות.

הידעת?

הידעתם שמשה התפלל וצם בלי לאכול ובלי לשתות במשך ארבעים יום וארבעים לילה שלמים — פעמיים!

מה יקרה בפרק הבא?

בפרק הבא נגלה אילו לוחות חדשים משה יקבל במקום אלו שנשברו!

לא הכל מגיע לכם: משה מנפץ את האשליה

רגע לפני שעם ישראל חוצה את נהר הירדן כדי להיכנס לארץ כנען, משה נושא נאום מפתיע ולא ממש מחמיא. הוא מבהיר להם שהם עומדים לנצח עמים חזקים וענקיים לא בגלל שהם כאלה צדיקים ומושלמים, אלא בגלל שהעמים האחרים התנהגו בצורה נוראית, ובגלל הבטחה עתיקה לאבותיהם. כדי להוכיח להם שהם רחוקים מלהיות מושלמים, משה מזכיר להם את הפדיחה הגדולה ביותר שלהם: חטא עגל הזהב בהר סיני. הוא מתאר איך הוא עלה להר, צם 40 יום, קיבל את לוחות הברית, וכשירד וראה אותם רוקדים סביב פסל של עגל — שבר את הלוחות מרוב כעס ואכזבה. משה מסביר שרק בזכות התפילות העקשניות שלו, אלוהים לא השמיד אותם.

מה הפסוק אומר?

הפסוק הזה מזכיר לנו שלא כל הצלחה בחיים מגיעה רק כי אנחנו מושלמים. לפעמים אנחנו מקבלים הזדמנות שנייה בזכות חסד של אחרים, וחשוב להישאר צנועים.

Life Hack

כשאתם מצליחים במשהו גדול (כמו מבחן קשה או משחק), אל תעופו על עצמכם. תמיד תזכרו להגיד תודה גם לאנשים שעזרו לכם מאחורי הקלעים — להורים, למורים או לחברים.

מקבילה מודרנית

זה כמו לקבל ציון מעולה בעבודה קבוצתית ולחשוב שזה רק בזכותכם, כשבפועל חבר אחר לקבוצה הציל את המצב ברגע האחרון וחיפה על הטעויות שלכם.

המראה הנוקבת של משה: שיעור קשוח בענווה

ערב הכניסה לארץ המובטחת, משה נושא נאום קשוח שמטרתו למנוע מעם ישראל ליפול למלכודת של גאווה וצדקנות עצמית. הוא מסביר להם בגלוי שהם עומדים לרשת ארץ של עמים חזקים וערי מבצר בצורות, אך הניצחון לא יושג בזכות עליונות מוסרית שלהם. כדי להוכיח את טענתו שמדובר ב"עם קשה עורף", משה מחזיר אותם אל רגעי השפל היסטוריים שלהם במדבר. הוא מתאר בפרטי פרטים את חטא עגל הזהב: כיצד עלה להר סיני, קיבל את לוחות הברית שנכתבו באצבע אלוהים, וכיצד נאלץ לרדת במהירות כשאלוהים בישר לו שהעם השחית את דרכו. משה מתאר את שבירת הלוחות הדרמטית לנגד עיניהם, את השמדת העגל, ואת תפילותיו הנואשות במשך ארבעים יום ולילה נוספים כדי להציל את העם ואת אהרון מכליה. הוא מזכיר גם מרידות נוספות כמו בקדש ברנע, ומבהיר שההישרדות שלהם היא תוצאה של חסד, נאמנות לברית ותיווך מנהיגותי מסור, ולא של צדקתם האישית.

מה הפסוק אומר?

הפסוק מציב מראה נוקבת מול פני העם ערב כניסתם לארץ המובטחת. משה מנפץ את האשליה שהצלחתם נובעת ממוסריותם העדיפה, ומגדיר אותם כ"עם קשה עורף". לב הפרק טמון בדרישה לענווה עמוקה: ההישגים והמתנות שהם מקבלים אינם פרס על צדיקותם, אלא חסד שמקורו בהבטחה קדומה ובצורך לתקן את עוולות העמים המקומיים.

להעמקה בסיפור

בפרק הזה משה מעמיד את העם מול מראה פסיכולוגית מורכבת ומאתגרת במיוחד. דמיינו את הסיטואציה: עם שלם עומד בפני המשימה הגדולה של חייו — חציית הירדן וכיבוש ארץ כנען, מול עמים חזקים ומבוצרים שנראים כמו ענקים. במצב כזה, רוב המנהיגים היו מנסים להרים את המורל באמצעות נאומים פטריוטיים מלאי שבחים עצמיים. אבל משה בוחר באסטרטגיה הפוכה לחלוטין. הוא אומר להם בפרצוף: אתם לא מקבלים את הארץ הזאת כי אתם אנשים טובים יותר מאחרים. אתם מקבלים אותה כי העמים שחיים שם עשו דברים נוראיים, וכי אלוהים הבטיח את הארץ הזאת לאבות שלכם, אברהם, יצחק ויעקב. מה שמעניין כאן הוא הניתוח שמשה עושה לנטייה האנושית המוכרת של "צדקנות עצמית". כשאנחנו מצליחים, קל לנו מאוד להאמין שזה קרה פשוט כי מגיע לנו, כי אנחנו חכמים יותר, מוכשרים יותר או מוסריים יותר. משה מזהיר את העם בדיוק מהמחשבה הזו: "אל תאמר בלבך... בצדקתי הביאני ה'". הוא מבין שגאווה כזו היא מתכון בטוח לקריסה מוסרית בעתיד. כדי להוריד אותם לקרקע, משה לוקח אותם למסע זיכרון כואב במיוחד — חטא עגל הזהב. הוא מתאר את הניגוד הדרמטי בין מה שקרה בראש ההר לבין מה שקרה בתחתיתו. בזמן שמשה נמצא למעלה, צם במשך ארבעים יום וארבעים לילה ומקבל את לוחות הברית שנכתבו באצבע אלוהים, העם למטה מאבד סבלנות ומייצר לעצמו פסל של עגל מזהב כדי לסגוד לו. משה מתאר את רגע הירידה שלו מההר הבוער באש, כשהלוחות בידיו, ואת ההחלטה הקיצונית שלו לשבור את הלוחות מול עיניהם — מעשה שמסמל את שבירת הברית עצמה. הסיפור לא נעצר שם. משה מתאר את המאמץ המנהיגותי האדיר שנדרש כדי לתקן את השבר. הוא מתאר איך השמיד את העגל, שרף וטחן אותו לאבק, ואיך נאלץ להתנפל שוב לפני אלוהים במשך ארבעים יום וארבעים לילה נוספים, בלי לאכול ובלי לשתות, כדי להתחנן על חייהם של העם ושל אהרון אחיו. משה מזכיר להם עוד שורה של מרידות ותלונות במדבר, כמו בתבערה, במסה ובקברות התאווה, ומסכם באמירה חריפה: "ממרים הייתם עם ה' מיום דעתי אתכם". אם תחשבו על זה, משה לא מנסה לייאש אותם, אלא לבנות אצלם זהות שמבוססת על ענווה ואחריות. הוא רוצה שהם ייכנסו לארץ לא ככובשים גאוותנים שחושבים שהכל מגיע להם, אלא כאנשים שמבינים שניתנה להם הזדמנות שנייה אדירה, חסד גדול שהם צריכים להיות ראויים לו בכל יום מחדש. זהו שיעור על היכולת להכיר בחולשות שלנו מבלי לאבד את האמונה בעתיד שלנו.

שאלה למחשבה

אם היית במקום משה, והיית רואה את האנשים שהנהגת עושים טעות כל כך גדולה אחרי כל מה שעברת בשבילם, היית מוכן להקריב את עצמך ולצום עוד 40 יום כדי להציל אותם, או שהיית מעדיף להתחיל מחדש עם עם אחר?

אנטומיה של חסד וענווה: נאום התוכחה של משה ערב חציית הירדן

פרק ט' בספר דברים מציג את נאומו הנוקב של משה לעם ישראל ערב כניסתם לארץ כנען וחציית נהר הירדן. משה פותח בתיאור המשימה הצבאית המרתיעה העומדת בפניהם: התמודדות מול עמים חזקים, "בני ענקים", וערים בצורות ומבוצרות. עם זאת, הוא מבטיח להם כי ה' יעבור לפניהם כ"אש אוכלה" ויכניע את אויביהם. התפנית המרכזית בנאום היא אזהרה חריפה מפני גאווה רוחנית ומוסרית. משה דורש מהעם שלא לייחס את הניצחון הצפוי לצדקתם האישית. הוא מבהיר כי ירושת הארץ נובעת משני גורמים בלבד: רשעתם של עמי כנען המקומיים, והצורך להקים את השבועה שנשבע ה' לאבות האומה — אברהם, יצחק ויעקב. כדי לבסס את קביעתו כי ישראל הוא "עם קשה עורף" שאינו ראוי לארץ בזכות עצמו, משה פותח בסקירה היסטורית מפורטת של כישלונותיהם במדבר. הוא מתמקד בחטא עגל הזהב בהר חורב (סיני), מתאר את עלייתו להר לקבלת הלוחות, את השחתת העם למטה, את שבירת הלוחות הדרמטית ואת השמדת העגל. משה מזכיר מרידות נוספות בתבערה, מסה, קברות התאווה וקדש ברנע, ומסיים בתיאור תפילת התחנונים הממושכת שלו שהצילה את העם ואת אהרן מכליה אלוהית.

מה הפסוק אומר?

הפסוק מציב מראה נוקבת מול פני העם ערב כניסתם לארץ המובטחת. משה מנפץ את האשליה שהצלחתם נובעת ממוסריותם העדיפה, ומגדיר אותם כ"עם קשה עורף". לב הפרק טמון בדרישה לענווה עמוקה: ההישגים והמתנות שהם מקבלים אינם פרס על צדיקותם, אלא חסד שמקורו בהבטחה קדומה ובצורך לתקן את עוולות העמים המקומיים.

הדרש — קריאה לעומק

בפרק ט' משה מפרק באופן שיטתי את המיתוס של "הצדקנות העצמית" (Self-righteousness), תופעה פסיכולוגית וחברתית המאיימת על חברות בשעת הצלחה. ערב המעבר הדרמטי של הירדן, משה מזהה כי הסכנה הגדולה ביותר האורבת לישראל אינה הענקים המקומיים או ערי המבצר, אלא הנרטיב הפנימי שהם עלולים לאמץ: "בצדקתי הביאני ה' לרשת את הארץ". משה מציב כאן תיאולוגיה מהפכנית של חסד והיסטוריה: ההצלחה ההיסטורית אינה קורלטיבית למצוינות מוסרית של המנצח. ירושת הארץ מוסברת כמהלך כפול של ענישת עמי כנען על רשעתם, ונאמנות להבטחה ההיסטורית לאבות. ישראל אינם אלא כלי זמני למימוש תוכנית אלוהית רחבה יותר. כדי להמחיש את הטיעון התיאולוגי הזה, משה משתמש במבנה ספרותי של "פלאשבק" היסטורי אל רגעי השפל הגדולים ביותר של העם, ובראשם חטא העגל בחורב. התיאור המקראי מדגיש את הניגוד הדרמטי והאירוניה שבין ההר לעמק. על ראש ההר, משה חווה התעלות רוחנית מוחלטת — ארבעים יום וארבעים לילה של צום מוחלט ("לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי"), שבסופם הוא מקבל את שני לוחות האבן הכתובים ב"אצבע אלוהים". בו-בזמן, בתחתית ההר, העם "סרו מהר מן הדרך" ועשו להם עגל מסכה. האירוע הדרמטי של שבירת הלוחות מוצג כאן לא רק כהתפרצות של כעס, אלא כפעולה משפטית-סמלית מחושבת: שבירת הלוחות לעיני העם מייצגת את ביטול חוזה הברית שזה עתה נחתם. משה מתאר את השמדת העגל באופן פיזי ואלים — שריפה, טחינה דקה לעפר והשלכתו אל הנחל — כביטוי לביעור מוחלט של החטא מקרבם. אולם, לב העניין בפרק אינו רק החטא, אלא תפקידו של משה כמתווך וסנגור. משה מתאר כיצד "התנפל" לפני ה' במשך ארבעים יום וארבעים לילה נוספים של צום ותפילה. בתפילתו (פסוקים כו-כט), משה משתמש בטיעונים רטוריים מבריקים: הוא פונה אל כבודו של ה' בעיני העמים האחרים ("פן יאמרו... מבלי יכולת ה'"), ומזכיר את הברית עם האבות ואת העובדה שהעם הוא "נחלתך אשר הוצאת בכוחך הגדול". משה חושף כאן את מורכבותה של המנהיגות: היכולת להטיח בעם ביקורת חסרת רחמים פנים אל פנים, ובו-בזמן להילחם עליהם ולסנגר עליהם מול מידת הדין האלוהית. הפרק מסתיים בלי פתרון הרמוני, אלא בהותרת העם במצב של מתח מוסרי מתמיד — עליהם לזכור את עברם המרדני כדי לעצב עתיד של ענווה ואחריות בארצם החדשה.

לקחים לחיים
  • ניפוץ אשליית הראויות העצמית (Entitlement)בסביבת עבודה מודרנית או במסלול קריירה, כאשר אנו זוכים לקידום או להצלחה עסקית, קל לייחס זאת אך ורק לכישרוננו וליושרנו. הלקח מהפרק מציע לעצור ולבחון את נסיבות ההצלחה: לעיתים קרובות היא נובעת מטעויות של מתחרים, מתנאי שוק נוחים, או מתמיכה של מנטורים שסללו לנו את הדרך. הכרה זו מונעת התנשאות ומעודדת ענווה מקצועית.
  • איזון מנהיגותי בין תוכחה לסנגוריהכאשר מנהל או הורה נדרש להתמודד עם כישלון חמור של צוות או של ילד, התגובה הנכונה משלבת ביקורת נוקבת ובלתי מתפשרת יחד עם לקיחת אחריות משותפת ומאבק על שיקומם. משה אינו מייפה את המציאות, אך משקיע מאמץ עילאי (צום ותפילה) כדי להציל את העם. מנהיגות אמיתית אינה מסתפקת בהטלת אשמה, אלא פועלת אקטיבית לתיקון.
  • הזיכרון ההיסטורי כבלם מוסריארגונים ומדינות נוטים לעיתים קרובות להדחיק את פרקי השפל בהיסטוריה שלהם ולפאר רק את הניצחונות. הפרק מלמד כי שימור הזיכרון של רגעי המשבר והכישלון המוסרי הוא הכרחי כדי למנוע הידרדרות עתידית. עלינו לפתח תרבות ארגונית או אישית שאינה חוששת להביט בטעויות העבר כדי לבנות מנגנוני הגנה מוסריים להווה.
היבט פילוסופי

האם חסד המוענק למי שאינו ראוי לו (על פי מעשיו) מעודד תיקון מוסרי וענווה, או שמא הוא מייצר תלות מוסרית ומחליש את עקרון האחריות האישית?

📖 קראו את הפרק המלא

שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתָּה עֹבֵר הַיּוֹם אֶת־הַיַּרְדֵּן לָבֹא לָרֶשֶׁת גּוֹיִם גְּדֹלִים וַעֲצֻמִים מִמֶּךָּ עָרִים גְּדֹלֹת וּבְצֻרֹת בַּשָּׁמָיִם׃

עַם־גָּדוֹל וָרָם בְּנֵי עֲנָקִים אֲשֶׁר אַתָּה יָדַעְתָּ וְאַתָּה שָׁמַעְתָּ מִי יִתְיַצֵּב לִפְנֵי בְּנֵי עֲנָק׃

וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם כִּי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ הוּא־הָעֹבֵר לְפָנֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה הוּא יַשְׁמִידֵם וְהוּא יַכְנִיעֵם לְפָנֶיךָ וְהוֹרַשְׁתָּם וְהַאַבַדְתָּם מַהֵר כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה לָךְ׃

אַל־תֹּאמַר בִּלְבָבְךָ בַּהֲדֹף יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֹתָם מִלְּפָנֶיךָ לֵאמֹר בְּצִדְקָתִי הֱבִיאַנִי יְהוָה לָרֶשֶׁת אֶת־הָאָרֶץ הַזֹּאת וּבְרִשְׁעַת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה יְהוָה מוֹרִישָׁם מִפָּנֶיךָ׃

לֹא בְצִדְקָתְךָ וּבְיֹשֶׁר לְבָבְךָ אַתָּה בָא לָרֶשֶׁת אֶת־אַרְצָם כִּי בְּרִשְׁעַת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מוֹרִישָׁם מִפָּנֶיךָ וּלְמַעַן הָקִים אֶת־הַדָּבָר אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב׃

וְיָדַעְתָּ כִּי לֹא בְצִדְקָתְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ אֶת־הָאָרֶץ הַטּוֹבָה הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ כִּי עַם־קְשֵׁה־עֹרֶף אָתָּה׃

זְכֹר אַל־תִּשְׁכַּח אֵת אֲשֶׁר־הִקְצַפְתָּ אֶת־יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בַּמִּדְבָּר לְמִן־הַיּוֹם אֲשֶׁר־יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד־בֹּאֲכֶם עַד־הַמָּקוֹם הַזֶּה מַמְרִים הֱיִיתֶם עִם־יְהוָה׃

וּבְחֹרֵב הִקְצַפְתֶּם אֶת־יְהוָה וַיִּתְאַנַּף יְהוָה בָּכֶם לְהַשְׁמִיד אֶתְכֶם׃

בַּעֲלֹתִי הָהָרָה לָקַחַת לוּחֹת הָאֲבָנִים לוּחֹת הַבְּרִית אֲשֶׁר־כָּרַת יְהוָה עִמָּכֶם וָאֵשֵׁב בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה לֶחֶם לֹא אָכַלְתִּי וּמַיִם לֹא שָׁתִיתִי׃

וַיִּתֵּן יְהוָה אֵלַי אֶת־שְׁנֵי לוּחֹת הָאֲבָנִים כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים וַעֲלֵיהֶם כְּכָל־הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה עִמָּכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ בְּיוֹם הַקָּהָל׃

וַיְהִי מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה נָתַן יְהוָה אֵלַי אֶת־שְׁנֵי לֻחֹת הָאֲבָנִים לֻחוֹת הַבְּרִית׃

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי קוּם רֵד מַהֵר מִזֶּה כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מִמִּצְרָיִם סָרוּ מַהֵר מִן־הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם עָשׂוּ לָהֶם מַסֵּכָה׃

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר רָאִיתִי אֶת־הָעָם הַזֶּה וְהִנֵּה עַם־קְשֵׁה־עֹרֶף הוּא׃

הֶרֶף מִמֶּנִּי וְאַשְׁמִידֵם וְאֶמְחֶה אֶת־שְׁמָם מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי־עָצוּם וָרָב מִמֶּנּוּ׃

וָאֵפֶן וָאֵרֵד מִן־הָהָר וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ וּשְׁנֵי לֻחֹת הַבְּרִית עַל שְׁתֵּי יָדָי׃

וָאֵרֶא וְהִנֵּה חֲטָאתֶם לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם עֲשִׂיתֶם לָכֶם עֵגֶל מַסֵּכָה סַרְתֶּם מַהֵר מִן־הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר־צִוָּה יְהוָה אֶתְכֶם׃

וָאֶתְפֹּשׂ בִּשְׁנֵי הַלֻּחֹת וָאַשְׁלִכֵם מֵעַל שְׁתֵּי יָדָי וָאֲשַׁבְּרֵם לְעֵינֵיכֶם׃

וָאֶתְנַפַּל לִפְנֵי יְהוָה כָּרִאשֹׁנָה אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה לֶחֶם לֹא אָכַלְתִּי וּמַיִם לֹא שָׁתִיתִי עַל כָּל־חַטַּאתְכֶם אֲשֶׁר חֲטָאתֶם לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה לְהַכְעִיסוֹ׃

כִּי יָגֹרְתִּי מִפְּנֵי הָאַף וְהַחֵמָה אֲשֶׁר קָצַף יְהוָה עֲלֵיכֶם לְהַשְׁמִיד אֶתְכֶם וַיִּשְׁמַע יְהוָה אֵלַי גַּם בַּפַּעַם הַהִוא׃

וּבְאַהֲרֹן הִתְאַנַּף יְהוָה מְאֹד לְהַשְׁמִידוֹ וָאֶתְפַּלֵּל גַּם־בְּעַד אַהֲרֹן בָּעֵת הַהִוא

וְאֶת־חַטַּאתְכֶם אֲשֶׁר־עֲשִׂיתֶם אֶת־הָעֵגֶל לָקַחְתִּי וָאֶשְׂרֹף אֹתוֹ בָּאֵשׁ וָאֶכֹּת אֹתוֹ טָחוֹן הֵיטֵב עַד אֲשֶׁר־דַּק לְעָפָר וָאַשְׁלִךְ אֶת־עֲפָרוֹ אֶל־הַנַּחַל הַיֹּרֵד מִן־הָהָר׃

וּבְתַבְעֵרָה וּבְמַסָּה וּבְקִבְרֹת הַתַּאֲוָה מַקְצִפִים הֱיִיתֶם אֶת־יְהוָה׃

וּבִשְׁלֹחַ יְהוָה אֶתְכֶם מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ לֵאמֹר עֲלוּ וּרְשׁוּ אֶת־הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם וַתַּמְרוּ אֶת־פִּי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם וְלֹא הֶאֱמַנְתֶּם לוֹ וְלֹא שְׁמַעְתֶּם בְּקֹלוֹ׃

מַמְרִים הֱיִיתֶם עִם־יְהוָה מִיּוֹם דַּעְתִּי אֶתְכֶם׃

וָאֶתְנַפַּל לִפְנֵי יְהוָה אֵת אַרְבָּעִים הַיּוֹם וְאֶת־אַרְבָּעִים הַלַּיְלָה אֲשֶׁר הִתְנַפָּלְתִּי כִּי־אָמַר יְהוָה לְהַשְׁמִיד אֶתְכֶם׃

וָאֶתְפַּלֵּל אֶל־יְהוָה וָאֹמַר אֲדֹנָי יְהוִה אַל־תַּשְׁחֵת עַמְּךָ וְנַחֲלָתְךָ אֲשֶׁר פָּדִיתָ בְּגָדְלֶךָ אֲשֶׁר־הוֹצֵאתָ מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה׃

זְכֹר לַעֲבָדֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב אַל־תֵּפֶן אֶל־קְשִׁי הָעָם הַזֶּה וְאֶל־רִשְׁעוֹ וְאֶל־חַטָּאתוֹ׃

פֶּן־יֹאמְרוּ הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָנוּ מִשָּׁם מִבְּלִי יְכֹלֶת יְהוָה לַהֲבִיאָם אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר־דִּבֶּר לָהֶם וּמִשִּׂנְאָתוֹ אוֹתָם הוֹצִיאָם לַהֲמִתָם בַּמִּדְבָּר׃

וְהֵם עַמְּךָ וְנַחֲלָתֶךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ בְּכֹחֲךָ הַגָּדֹל וּבִזְרֹעֲךָ הַנְּטוּיָה׃

המשיכו לקרוא באפליקציה ←