דברים · פרק כ״ח
חוזה הריבונות על תנאי: הברכה והתוכחה הגדולה
וּנְתָנְךָ יְהוָה לְרֹאשׁ וְלֹא לְזָנָב וְהָיִיתָ רַק לְמַעְלָה וְלֹא תִהְיֶה לְמָטָּה כִּי־תִשְׁמַע אֶל־מִצְוֺת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לִשְׁמֹר וְלַעֲשׂוֹת׃
פסוק יגהברכות שמחכות לנו בדרך
הלילה נספר על מילים מיוחדות שסיפר משה רבנו לעם ישראל, רגע לפני שהם נכנסו לארץ החדשה והיפה שלהם. משה הסביר להם שיש שביל מיוחד בחיים – שביל של מעשים טובים, עזרה לחברים, חיוכים והקשבה להורים. הוא הבטיח להם שאם נלך בשביל הטוב הזה, הברכות ירוצו אחרינו ויחבקו אותנו בכל מקום! נהיה מבורכים בתוך הבית וגם בחוץ, השדות שלנו יצמיחו פירות מתוקים, והלב שלנו יהיה תמיד מלא בשמחה ובשקט. אלוהים רוצה שתמיד נבחר בטוב, כי הוא אוהב אותנו מאוד, בדיוק כמו שאבא ואמא אוהבים אתכם, ומאחל לנו את החיים הכי יפים, נעימים ובטוחים שיש בעולם.
נוכל להסביר לילדים שהקשבה לכללים הטובים נותנת לנו כוח להוביל ולהצליח, במקום להרגיש שאנחנו רק נגררים אחרי אחרים.
הפרק עוסק בבחירה בין טוב לרע ובהשלכות של מעשינו. זו הזדמנות מצוינת לדבר עם הילד על אחריות אישית ועל הבחירות היומיומיות שלו. במקום להציג את העונשים והקללות בצורה מפחידה, כדאי להתמקד ברעיון של 'סיבה ותוצאה' ביומיום: איך התנהגות נעימה, שיתוף פעולה ועזרה לחברים מביאים לחיוך, לשמחה ולחברות אמיצה, ואיך כעס או אי-הקשבה יוצרים תחושה פחות נעימה בבית. עודדו את הילד לחשוב על הבחירות הקטנות שלו במהלך היום ועל ההשפעה שלהן על האנשים שסביבו.
- איזה מעשה טוב שעשית היום גרם לך להרגיש שמח בלב?
- אם היית יכול להמציא ברכה מיוחדת למשפחה שלנו, מה היא הייתה?
- איך אנחנו יכולים לעזור אחד לשני מחר כדי שיהיה לנו יום נעים ומבורך?
השביל של הברכות והשמחה
דמיינו שאתם עומדים על גבעה ירוקה, והרוח מלטפת את הפנים שלכם. משה, המנהיג החכם, עומד מול כל העם ומספר להם על שתי דרכים בחיים. הדרך הראשונה היא דרך הברכות: שביל קסום שבו השדות מלאים פירות מתוקים, הגשם יורד בדיוק בזמן, והבתים מלאים בצחוק ובבריאות. משה מסביר שאם נקשיב לכללים הטובים של אלוהים, הברכות האלה ירדפו אחרינו ויחבקו אותנו בכל מקום! אבל יש גם דרך שנייה, דרך קשה ומפותלת, שבה הכל מרגיש מבולבל ועצוב כשלא מקשיבים. אלוהים רוצה שנבחר בדרך הטובה והשמחה, כי הוא אוהב אותנו מאוד ורוצה לשמור עלינו.
ה' מבטיח שאם נלך בדרך הטובה, נהיה חזקים ומובילים כמו ראש, ולא נשתרך מאחור כמו זנב.
בפרק כתוב שאם נלך בדרך הטובה, האויבים יבואו מדרך אחת אבל יברחו בשבע דרכים שונות מרוב פחד!
אבל מה יקרה לעם כשהם יצטרכו לבחור בעצמם בתוך הארץ החדשה? בפרק הבא נגלה איך הם מתחילים את המסע!
חוזה המאה: הבחירה הגדולה שלך
פרק כ'ח בספר דברים מציג את החוזה החשוב ביותר של עם ישראל, רגע לפני שהם נכנסים לארץ המובטחת. משה רבנו מבהיר להם שהחיים שלהם בארץ יהיו תלויים לחלוטין בבחירות שלהם. הפרק מחולק לשני חלקים קיצוניים: מצד אחד, רשימת ברכות מדהימה שכוללת שפע חקלאי, ניצחונות צבאיים, הצלחה כלכלית ומעמד של מנהיגות עולמית, אם רק ישמרו את חוקי התורה. מצד שני, אזהרה ארוכה ומצמררת המפרטת קללות קשות – מחלות, בצורת, תבוסה במלחמה, רעב כבד וגלות – שיגיעו אם העם יפר את הברית ויפנה לעבודת אלילים. משה מדגיש שההתנהגות המוסרית שלהם תקבע את עתידם.
הפסוק הזה אומר שכשאתה נאמן לעצמך ולערכים שלך, אתה הופך למנהיג שמוביל את החיים שלו ולא למישהו שרק נגרר אחרי אחרים.
כשאתה עומד בפני החלטה קשה, אל תסתכל רק על ההנאה המיידית. תעשה לעצמך רשימה של 'ברכות וקללות' – מה הרווח לטווח ארוך ומה המחיר שתשלם על בחירה לא נכונה.
זה כמו לחתום על תקנון של קבוצת ספורט או בית ספר: אם אתה משקיע ומכבד את הכללים, אתה מקבל תמיכה, חברים וניצחונות. אם אתה שובר את הכללים ומזלזל, אתה מוצא את עצמך מושעה, בודד ומאבד את המקום שלך בקבוצה.
השלכות חקוקות באבן: חוזה הריבונות של משה
ערב הכניסה לארץ כנען, משה מכנס את עם ישראל ומציב בפניהם מראה נוקבת ודרמטית במיוחד המגדירה את עתידם הלאומי. הוא מציג להם ברית המבוססת על חוקיות ברורה של סיבה ותוצאה, שבה אין מקום למקריות. החלק הראשון של הפרק מציע חזון של הצלחה פנומנלית בכל תחומי החיים: שפע כלכלי וחקלאי, ביטחון צבאי מוחלט, גשמי ברכה בעתם ומעמד של מעצמה עולמית מובילה ומשפיעה. כל הטוב הזה מותנה בנאמנות לערכי התורה ובשמירת המצוות באופן אקטיבי. אולם החלק השני של הפרק, שהוא ארוך ומפורט בהרבה, משמש כאזהרה חמורה מפני קטסטרופה לאומית במקרה של נטישת הדרך המוסרית. משה מתאר בצבעים עזים וריאליסטיים בצורת קשה, מחלות קשות ללא מרפא, תבוסה צבאית משפילה מול אויבים, מצור נורא שיביא לרעב קיצוני עד כדי איבוד צלם אנוש, ולבסוף גלות ופיזור בין העמים בחרדה קיומית מתמדת ובחוסר שקט. המסר של משה לעם הוא חד-משמעי: החופש והריבונות בארץ החדשה אינם מובנים מאליהם, הם מגיעים עם אחריות מוסרית כבדה ביותר, וההתנהגות החברתית והערכית של העם היא זו שתקבע את גורלו הפיזי והלאומי לאורך הדורות.
הפסוק משתמש בדימוי של ראש וזנב כדי להמחיש את הריבונות והעצמאות של העם מול שעבוד וחולשה. הברכה אינה רק הבטחה לשפע חומרי, אלא להובלה מוסרית ומעמד לאומי איתן. התנאי לכך הוא הקשבה ועשייה אקטיבית של המצוות, המעניקות לעם את עמוד השדרה הערכי שלו.
להעמקה בסיפור⌄
הפרק הזה הוא אחד הטקסטים העוצמתיים, המורכבים והמטלטלים ביותר בתנ'ך כולו, והוא מוכר במסורת בתור 'פרשת התוכחה'. כדי להבין אותו באמת, כדאי לחזור אחורה בזמן לתקופת המזרח הקדום שבה נכתבו הדברים. באותם ימים, כשמלכים גדולים כרתו בריתות עם עמים חלשים יותר או עם נתיניהם, היה נהוג לכתוב חוזה משפטי רשמי. החוזה הזה תמיד כלל שני חלקים ברורים: ברכות מפתות למי שישמור על החוקים והסכמים, וקללות איומות ומפחידות למי שיפר אותם. משה משתמש במבנה המשפטי המוכר הזה כדי להסביר לעם את גודל האחריות שלהם ברגע ההיסטורי המכונן של הכניסה לארץ החדשה. מה שמעניין כאן הוא שהתורה לא מבטיחה לעם ישראל חיים קלים או קיום מובטח מראש בארץ המובטחת. הארץ היא אמנם מתנה, אבל הישיבה בה היא על תנאי מפורש. אם תחשבו על זה, יש כאן אמירה פילוסופית עמוקה מאוד על חירות ואחריות: גורלנו אינו נקבע על ידי מזל, מקריות, גורל עיוור או כוחות טבע אקראיים, אלא על ידי הבחירות הערכיות והמוסריות שלנו כחברה וכפרטים. הפרק מפרט את הברכות בקיצור יחסי של ארבעה-עשר פסוקים בלבד, ואילו הקללות נפרשות על פני עשרות פסוקים מפורטים, קשים ומפחידים מאוד. מדוע יש פער כזה גדול בין הברכות הקצרות לקללות הארוכות? נראה שמשה מבין היטב את הפסיכולוגיה האנושית. טבע האדם נוטה לשכוח את הטוב, להתרגל לשפע ולהתמלא בשאננות ובגאווה מהר מאוד. לעומת זאת, הפחד מאובדן, מסבל ומחורבן הוא מניע חזק בהרבה שנועד לזעזע את העם, לעורר אותם ולמנוע מהם להידרדר מבחינה מוסרית וחברתית. התיאורים של המצור, הרעב והגלות אינם סתם איומים דמיוניים או קסמים, אלא תיאור מציאותי וכואב של מה שקורה לחברה שמאבדת את הלכידות הפנימית שלה, את הערכים המשותפים שלה ואת הדאגה לחלש. כשהחברה מתפרקת מבפנים בגלל אנוכיות, שחיתות וחוסר צדק, האויב החיצוני בקלות ממוטט אותה לחלוטין. הפרק מדגיש שלא מדובר רק בעונש פיזי חיצוני, אלא בתהליך נפשי קשה של איבוד דרך וביטחון עצמי. כשאנחנו מפסיקים להקשיב למצפון ולערכים שלנו, אנחנו מאבדים את השקט הנפשי שלנו ואת היכולת לבטוח בעתיד, כפי שמתואר בצורה כל כך חזקה בסוף הפרק: 'ופחדת לילה ויומם ולא תאמין בחייך'. בסופו של דבר, הפרק הזה מזמין אותנו להביט במראה ולשאול את עצמנו עד כמה אנחנו לוקחים אחריות אישית וחברתית על המעשים שלנו ועל ההשפעה שלהם על העולם שסביבנו.
האם לדעתך איומים בעונשים קשים הם דרך יעילה לגרום לאנשים או לחברה להתנהג בצורה מוסרית, או שזה רק מייצר פחד זמני?
חוזה הריבונות על תנאי: הברכה והתוכחה הגדולה
פרק כ'ח בספר דברים מהווה את אחד מנאומי הסיכום הדרמטיים ביותר של משה רבנו בארץ מואב, רגע לפני כניסת עם ישראל לארץ כנען ללא מנהיגותם של משה. הפרק מציג מבנה משפטי דו-צדדי של ברית המבוססת על תנאי מפורש. בחלקו הראשון של הפרק (פסוקים א'-י'ד), משה מפרט את הברכות שיחולו על העם אם ישמעו בקול ה' ויקפידו לקיים את מצוותיו. ברכות אלו כוללות שפע חקלאי וכלכלי בעיר ובשדה, פריון של בני האדם והבהמות, גשמים בעתם, ניצחון מוחץ על אויבים, ומעמד פוליטי וכלכלי עליון מול שאר העמים. לעומת זאת, החלק השני והמרכזי של הפרק (פסוקים ט'ו-ס'ח), המכונה 'התוכחה', מציג פירוט ארוך ומצמרר של קללות ואסונות שיפקדו את העם אם יפרו את הברית ויפנו לעבודת אלילים. האזהרות כוללות מחלות קשות, בצורת חקלאית שתהפוך את השמים לנחושת ואת האדמה לברזל, תבוסות צבאיות משפילות, אובדן הרכוש והמשפחה לטובת זרים, מצור נורא שיביא לרעב קיצוני עד כדי אכילת בשר בנים ובנות, ולבסוף חורבן לאומי, גירוש מהארץ המובטחת, ופיזור של העם בין אומות העולם בחרדה קיומית מתמדת ובחוסר מנוח. הפרק נחתם בפסוק המבהיר כי אלו הם דברי הברית שנכרתו בארץ מואב.
הפסוק משתמש בדימוי של ראש וזנב כדי להמחיש את הריבונות והעצמאות של העם מול שעבוד וחולשה. הברכה אינה רק הבטחה לשפע חומרי, אלא להובלה מוסרית ומעמד לאומי איתן. התנאי לכך הוא הקשבה ועשייה אקטיבית של המצוות, המעניקות לעם את עמוד השדרה הערכי שלו.
הדרש — קריאה לעומק⌄
פרק כ'ח הוא אחד הטקסטים המכוננים והמטלטלים ביותר במקרא, המניח את התשתית התיאולוגית וההיסטוריוגרפית של ספר דברים ושל ספרי הנביאים שבאו אחריו. מבחינה היסטורית ותרבותית, הפרק משקף את הדגם המשפטי של חוזי הברית במזרח הקדום, ובמיוחד את חוזי הווסאל האשוריים (כמו חוזי אסרחדון מהמאה ה-7 לפנה'ס). בחוזים אלו, הריבון האימפריאלי הציב תנאים נוקבים לנתיניו, מלווים ברשימת ברכות על נאמנות וקללות איומות על מרד ובגידה. התורה מאמצת את המבנה המוכר הזה אך מעתיקה את המחויבות הפוליטית למחויבות מוסרית ודתית כלפי אלוהים. המבנה הספרותי של הפרק מעוצב סביב ניגודיות סימטרית חריפה בפתיחתו: 'ברוך אתה בעיר וברוך אתה בשדה' (פסוק ג') מול 'ארור אתה בעיר וארור אתה בשדה' (פסוק ט'ז). אולם חוסר האיזון הכמותי והסגנוני בולט מיד – בעוד הברכות תופסות ארבעה-עשר פסוקים בלבד, הקללות נפרשות על פני חמישים וארבעה פסוקים מפורטים ומבעיתים. חוקרי מקרא מצביעים על כך שפער זה נועד ליצור אפקט פסיכולוגי של הרתעה וזעזוע עמוק, מתוך הבנה ריאליסטית של נפש האדם הנוטה לשאננות ולשכחה בעתות שפע ורווחה. מילים מנחות כמו 'שמע', 'עשה' ו'שמר' מדגישות את עקרון הבחירה החופשית והאחריות הקולקטיבית של החברה. הפרק מציג תיאולוגיה מוחלטת של שכר ועונש קולקטיביים בעולם הזה, שבה הטבע, הכלכלה וההיסטוריה מגויסים לשרת את הצדק האלוהי. התיאורים הריאליסטיים והמצמררים של המצור והחורבן אינם רק איומים מטאפיזיים, אלא ניתוח סוציולוגי ופסיכולוגי מדויק של קריסה חברתית ומוסרית. במצבי קיצון של אובדן דרך ורעב, הסולידריות החברתית והמשפחתית הבסיסית ביותר מתפרקת לחלוטין. הפרק מתאר כיצד 'האיש הרך והענוג' ו'הרכה והענוגה' – סמלי העידון והתרבות – מתאכזרים לקרוביהם ביותר ואף אוכלים את בשר ילדיהם בסתר מרוב מצוקה. בכך, הטקסט מראה כי ללא תשתית מוסרית איתנה, התרבות האנושית היא רק קליפה דקה המתקלפת בקלות ברגעי משבר. השיא הרגשי והקיומי של הפרק מופיע בסופו, בתיאור חיי הגלות והנדודים. הגלות אינה רק עונש גיאוגרפי של גירוש מהארץ, אלא מצב קיומי של חרדה מתמדת ואיבוד השקט הנפשי: 'והיו חייך תלואים לך מנגד ופחדת לילה ויומם'. הניכור והפחד הופכים למציאות יומיומית שבה הבוקר והערב מייצגים רק את הציפייה לסיום הסבל הנוכחי: 'בבקר תאמר מי יתן ערב ובערב תאמר מי יתן בקר'. הפרק מציב בפני הקורא דילמה קיומית קשה לגבי טבעו של המוסר האנושי והצורך באיומים קשים כדי לשמור על לכידות חברתית וערכית. הוא מאלץ אותנו לשאול האם חברה אנושית מסוגלת לקיים צדק וסולידריות מתוך מניעים פנימיים טהורים, או שמא החרדה הקיומית מפני חורבן היא כלי הכרחי לריסון היצרים האנושיים ולשמירה על הסדר החברתי. בסופו של דבר, הברית במואב מציבה את עם ישראל מול המציאות הריאליסטית ביותר של חייהם הלאומיים העתידיים.
- אחריות קולקטיבית וחוסן חברתיבחיים המקצועיים והקהילתיים, קל להתמקד רק בהצלחה האישית שלנו. אולם הפרק מלמד שגורל הפרט קשור קשר בל יינתק למצבה המוסרי של הקהילה כולה. כאשר אנו מזהים שחיתות, זלזול או חוסר צדק במקום העבודה או בשכונה, התעלמות מכך מתוך מחשבה 'זה לא נוגע לי' תוביל בסופו של דבר לקריסת המערכת שתפגע גם בנו. נקיטת עמדה אקטיבית ותיקון ליקויים משותפים הם הכרח לקיום יציב.
- הסכנה שבשאננות השפעהאזהרה 'תחת אשר לא עבדת את ה'... בשמחה ובטוב לבב מרוב כל' נוגעת ישירות לתרבות הצריכה המודרנית. כאשר אנו משיגים יציבות כלכלית ונוחות, אנו נוטים לפתח אדישות, להתלונן על זוטות ולאבד את משמעות החיים. הצעד המעשי הוא תרגול יומי של הכרת תודה מודעת וניתוב השפע שברשותנו לעשייה משמעותית ועזרה לזולת, כדי למנוע ניוון רוחני ואישי.
- ניהול סיכונים וצפיית פני העתידרשימת הקללות המפורטת משמשת כתרחיש קיצון. בניהול קריירה, עסקים או מערכות יחסים, חובה עלינו לא רק לקוות לטוב, אלא למפות בצורה ריאלית את ההשלכות של החלטות שגויות או הזנחה. הבנת המחיר הכבד של התנהלות לא אחראית מאפשרת לנו לבנות מנגנוני הגנה, להציב גבולות ברורים ולקבל החלטות מתוך ראייה ארוכת טווח ולא מתוך דחפים רגעיים.
הפרק מציג תפיסה מוחלטת של שכר ועונש קולקטיביים בעולם הזה, המעלה את השאלה המוסרית הקלאסית: כיצד מתיישבת תפיסה זו עם מציאות החיים המורכבת, שבה אנו עדים לעיתים קרובות לצדיק ורע לו, רשע וטוב לו? האם הציפייה לגמול מיידי ומוחשי אינה פוגמת בטוהר המניע המוסרי של האדם?
📖 קראו את הפרק המלא⌄
וְהָיָה אִם־שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת־כָּל־מִצְוֺתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם וּנְתָנְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל־גּוֹיֵי הָאָרֶץ׃
וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל־הַבְּרָכוֹת הָאֵלֶּה וְהִשִּׂיגֻךָ כִּי תִשְׁמַע בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ׃
בָּרוּךְ אַתָּה בָּעִיר וּבָרוּךְ אַתָּה בַּשָּׂדֶה׃
בָּרוּךְ פְּרִי־בִטְנְךָ וּפְרִי אַדְמָתְךָ וּפְרִי בְהֶמְתֶּךָ שְׁגַר אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרוֹת צֹאנֶךָ׃
בָּרוּךְ טַנְאֲךָ וּמִשְׁאַרְתֶּךָ׃
בָּרוּךְ אַתָּה בְּבֹאֶךָ וּבָרוּךְ אַתָּה בְּצֵאתֶךָ׃
יִתֵּן יְהוָה אֶת־אֹיְבֶיךָ הַקָּמִים עָלֶיךָ נִגָּפִים לְפָנֶיךָ בְּדֶרֶךְ אֶחָד יֵצְאוּ אֵלֶיךָ וּבְשִׁבְעָה דְרָכִים יָנוּסוּ לְפָנֶיךָ׃
יְצַו יְהוָה אִתְּךָ אֶת־הַבְּרָכָה בַּאֲסָמֶיךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ וּבֵרַכְךָ בָּאָרֶץ אֲשֶׁר־יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ׃
יְקִימְךָ יְהוָה לוֹ לְעַם קָדוֹשׁ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע־לָךְ כִּי תִשְׁמֹר אֶת־מִצְוֺת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו׃
וְרָאוּ כָּל־עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם יְהוָה נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ׃
וְהוֹתִרְךָ יְהוָה לְטוֹבָה בִּפְרִי בִטְנְךָ וּבִפְרִי בְהַמְתְּךָ וּבִפְרִי אַדְמָתֶךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ׃
יִפְתַּח יְהוָה לְךָ אֶת־אוֹצָרוֹ הַטּוֹב אֶת־הַשָּׁמַיִם לָתֵת מְטַר־אַרְצְךָ בְּעִתּוֹ וּלְבָרֵךְ אֵת כָּל־מַעֲשֵׂה יָדֶךָ וְהִלְוִיתָ גּוֹיִם רַבִּים וְאַתָּה לֹא תִלְוֶה׃
וּנְתָנְךָ יְהוָה לְרֹאשׁ וְלֹא לְזָנָב וְהָיִיתָ רַק לְמַעְלָה וְלֹא תִהְיֶה לְמָטָּה כִּי־תִשְׁמַע אֶל־מִצְוֺת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לִשְׁמֹר וְלַעֲשׂוֹת׃
וְלֹא תָסוּר מִכָּל־הַדְּבָרִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם יָמִין וּשְׂמֹאול לָלֶכֶת אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים לְעָבְדָם׃
וְהָיָה אִם־לֹא תִשְׁמַע בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת־כָּל־מִצְוֺתָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל־הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה וְהִשִּׂיגוּךָ׃
אָרוּר אַתָּה בָּעִיר וְאָרוּר אַתָּה בַּשָּׂדֶה׃
אָרוּר טַנְאֲךָ וּמִשְׁאַרְתֶּךָ׃
אָרוּר פְּרִי־בִטְנְךָ וּפְרִי אַדְמָתֶךָ שְׁגַר אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרוֹת צֹאנֶךָ׃
אָרוּר אַתָּה בְּבֹאֶךָ וְאָרוּר אַתָּה בְּצֵאתֶךָ׃
יְשַׁלַּח יְהוָה בְּךָ אֶת־הַמְּאֵרָה אֶת־הַמְּהוּמָה וְאֶת־הַמִּגְעֶרֶת בְּכָל־מִשְׁלַח יָדְךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה עַד הִשָּׁמֶדְךָ וְעַד־אֲבָדְךָ מַהֵר מִפְּנֵי רֹעַ מַעֲלָלֶיךָ אֲשֶׁר עֲזַבְתָּנִי׃
יַדְבֵּק יְהוָה בְּךָ אֶת־הַדָּבֶר עַד כַּלֹּתוֹ אֹתְךָ מֵעַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר־אַתָּה בָא־שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ׃
יַכְּכָה יְהוָה בַּשַּׁחֶפֶת וּבַקַּדַּחַת וּבַדַּלֶּקֶת וּבַחַרְחֻר וּבַחֶרֶב וּבַשִּׁדָּפוֹן וּבַיֵּרָקוֹן וּרְדָפוּךָ עַד אָבְדֶךָ׃
וְהָיוּ שָׁמֶיךָ אֲשֶׁר עַל־רֹאשְׁךָ נְחֹשֶׁת וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר־תַּחְתֶּיךָ בַּרְזֶל׃
יִתֵּן יְהוָה אֶת־מְטַר אַרְצְךָ אָבָק וְעָפָר מִן־הַשָּׁמַיִם יֵרֵד עָלֶיךָ עַד הִשָּׁמְדָךְ׃
יִתֶּנְךָ יְהוָה נִגָּף לִפְנֵי אֹיְבֶיךָ בְּדֶרֶךְ אֶחָד תֵּצֵא אֵלָיו וּבְשִׁבְעָה דְרָכִים תָּנוּס לְפָנָיו וְהָיִיתָ לְזַעֲוָה לְכֹל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ׃
וְהָיְתָה נִבְלָתְךָ לְמַאֲכָל לְכָל־עוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת הָאָרֶץ וְאֵין מַחֲרִיד׃
יַכְּכָה יְהוָה בִּשְׁחִין מִצְרַיִם ובעפלים [וּבַטְּחֹרִים] וּבַגָּרָב וּבֶחָרֶס אֲשֶׁר לֹא־תוּכַל לְהֵרָפֵא׃
יַכְּכָה יְהוָה בְּשִׁגָּעוֹן וּבְעִוָּרוֹן וּבְתִמְהוֹן לֵבָב׃
וְהָיִיתָ מְמַשֵּׁשׁ בַּצָּהֳרַיִם כַּאֲשֶׁר יְמַשֵּׁשׁ הָעִוֵּר בָּאֲפֵלָה וְלֹא תַצְלִיחַ אֶת־דְּרָכֶיךָ וְהָיִיתָ אַךְ עָשׁוּק וְגָזוּל כָּל־הַיָּמִים וְאֵין מוֹשִׁיעַ׃
אִשָּׁה תְאָרֵשׂ וְאִישׁ אַחֵר ישגלנה [יִשְׁכָּבֶנָּה] בַּיִת תִּבְנֶה וְלֹא־תֵשֵׁב בּוֹ כֶּרֶם תִּטַּע וְלֹא תְחַלְּלֶּנּוּ׃
שׁוֹרְךָ טָבוּחַ לְעֵינֶיךָ וְלֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ חֲמֹרְךָ גָּזוּל מִלְּפָנֶיךָ וְלֹא יָשׁוּב לָךְ צֹאנְךָ נְתֻנוֹת לְאֹיְבֶיךָ וְאֵין לְךָ מוֹשִׁיעַ׃
בָּנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ נְתֻנִים לְעַם אַחֵר וְעֵינֶיךָ רֹאוֹת וְכָלוֹת אֲלֵיהֶם כָּל־הַיּוֹם וְאֵין לְאֵל יָדֶךָ׃
פְּרִי אַדְמָתְךָ וְכָל־יְגִיעֲךָ יֹאכַל עַם אֲשֶׁר לֹא־יָדָעְתָּ וְהָיִיתָ רַק עָשׁוּק וְרָצוּץ כָּל־הַיָּמִים׃
וְהָיִיתָ מְשֻׁגָּע מִמַּרְאֵה עֵינֶיךָ אֲשֶׁר תִּרְאֶה׃
יַכְּכָה יְהוָה בִּשְׁחִין רָע עַל־הַבִּרְכַּיִם וְעַל־הַשֹּׁקַיִם אֲשֶׁר לֹא־תוּכַל לְהֵרָפֵא מִכַּף רַגְלְךָ וְעַד קָדְקֳדֶךָ׃
יוֹלֵךְ יְהוָה אֹתְךָ וְאֶת־מַלְכְּךָ אֲשֶׁר תָּקִים עָלֶיךָ אֶל־גּוֹי אֲשֶׁר לֹא־יָדַעְתָּ אַתָּה וַאֲבֹתֶיךָ וְעָבַדְתָּ שָּׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים עֵץ וָאָבֶן׃
וְהָיִיתָ לְשַׁמָּה לְמָשָׁל וְלִשְׁנִינָה בְּכֹל הָעַמִּים אֲשֶׁר־יְנַהֶגְךָ יְהוָה שָׁמָּה׃
זֶרַע רַב תּוֹצִיא הַשָּׂדֶה וּמְעַט תֶּאֱסֹף כִּי יַחְסְלֶנּוּ הָאַרְבֶּה׃
כְּרָמִים תִּטַּע וְעָבָדְתָּ וְיַיִן לֹא־תִשְׁתֶּה וְלֹא תֶאֱגֹר כִּי תֹאכְלֶנּוּ הַתֹּלָעַת׃
זֵיתִים יִהְיוּ לְךָ בְּכָל־גְּבוּלֶךָ וְשֶׁמֶן לֹא תָסוּךְ כִּי יִשַּׁל זֵיתֶךָ׃
בָּנִים וּבָנוֹת תּוֹלִיד וְלֹא־יִהְיוּ לָךְ כִּי יֵלְכוּ בַּשֶּׁבִי׃
כָּל־עֵצְךָ וּפְרִי אַדְמָתֶךָ יְיָרֵשׁ הַצְּלָצַל׃
הַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבְּךָ יַעֲלֶה עָלֶיךָ מַעְלָה מָּעְלָה וְאַתָּה תֵרֵד מַטָּה מָּטָּה׃
הוּא יַלְוְךָ וְאַתָּה לֹא תַלְוֶנּוּ הוּא יִהְיֶה לְרֹאשׁ וְאַתָּה תִּהְיֶה לְזָנָב׃
וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל־הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה וּרְדָפוּךָ וְהִשִּׂיגוּךָ עַד הִשָּׁמְדָךְ כִּי־לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר מִצְוֺתָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר צִוָּךְ׃
וְהָיוּ בְךָ לְאוֹת וּלְמוֹפֵת וּבְזַרְעֲךָ עַד־עוֹלָם׃
תַּחַת אֲשֶׁר לֹא־עָבַדְתָּ אֶת־יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל׃
וְעָבַדְתָּ אֶת־אֹיְבֶיךָ אֲשֶׁר יְשַׁלְּחֶנּוּ יְהוָה בָּךְ בְּרָעָב וּבְצָמָא וּבְעֵירֹם וּבְחֹסֶר כֹּל וְנָתַן עֹל בַּרְזֶל עַל־צַוָּארֶךָ עַד הִשְׁמִידוֹ אֹתָךְ׃
יִשָּׂא יְהוָה עָלֶיךָ גּוֹי מֵרָחוֹק מִקְצֵה הָאָרֶץ כַּאֲשֶׁר יִדְאֶה הַנָּשֶׁר גּוֹי אֲשֶׁר לֹא־תִשְׁמַע לְשֹׁנוֹ׃
גּוֹי עַז פָּנִים אֲשֶׁר לֹא־יִשָּׂא פָנִים לְזָקֵן וְנַעַר לֹא יָחֹן׃
וְאָכַל פְּרִי בְהֶמְתְּךָ וּפְרִי־אַדְמָתְךָ עַד הִשָּׁמְדָךְ אֲשֶׁר לֹא־יַשְׁאִיר לְךָ דָּגָן תִּירוֹשׁ וְיִצְהָר שְׁגַר אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרֹת צֹאנֶךָ עַד הַאֲבִידוֹ אֹתָךְ׃
וְהֵצַר לְךָ בְּכָל־שְׁעָרֶיךָ עַד רֶדֶת חֹמֹתֶיךָ הַגְּבֹהוֹת וְהַבְּצֻרוֹת אֲשֶׁר אַתָּה בֹּטֵחַ בָּהֵן בְּכָל־אַרְצֶךָ וְהֵצַר לְךָ בְּכָל־שְׁעָרֶיךָ בְּכָל־אַרְצְךָ אֲשֶׁר נָתַן יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לָךְ׃
וְאָכַלְתָּ פְרִי־בִטְנְךָ בְּשַׂר בָּנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן־לְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּמָצוֹר וּבְמָצוֹק אֲשֶׁר־יָצִיק לְךָ אֹיְבֶךָ׃
הָאִישׁ הָרַךְ בְּךָ וְהֶעָנֹג מְאֹד תֵּרַע עֵינוֹ בְאָחִיו וּבְאֵשֶׁת חֵיקוֹ וּבְיֶתֶר בָּנָיו אֲשֶׁר יוֹתִיר׃
מִתֵּת לְאַחַד מֵהֶם מִבְּשַׂר בָּנָיו אֲשֶׁר יֹאכֵל מִבְּלִי הִשְׁאִיר־לוֹ כֹּל בְּמָצוֹר וּבְמָצוֹק אֲשֶׁר יָצִיק לְךָ אֹיִבְךָ בְּכָל־שְׁעָרֶיךָ׃
הָרַכָּה בְךָ וְהָעֲנֻגָּה אֲשֶׁר לֹא־נִסְּתָה כַף־רַגְלָהּ הַצֵּג עַל־הָאָרֶץ מֵהִתְעַנֵּג וּמֵרֹךְ תֵּרַע עֵינָהּ בְּאִישׁ חֵיקָהּ וּבִבְנָהּ וּבְבִתָּהּ׃
וּבְשִׁלְיָתָהּ הַיּוֹצֵת מִבֵּין רַגְלֶיהָ וּבְבָנֶיהָ אֲשֶׁר תֵּלֵד כִּי־תֹאכְלֵם בְּחֹסֶר־כֹּל בַּסָּתֶר בְּמָצוֹר וּבְמָצוֹק אֲשֶׁר יָצִיק לְךָ אֹיִבְךָ בִּשְׁעָרֶיךָ׃
אִם־לֹא תִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת־כָּל־דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת הַכְּתוּבִים בַּסֵּפֶר הַזֶּה לְיִרְאָה אֶת־הַשֵּׁם הַנִּכְבָּד וְהַנּוֹרָא הַזֶּה אֵת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ׃
וְהִפְלָא יְהוָה אֶת־מַכֹּתְךָ וְאֵת מַכּוֹת זַרְעֶךָ מַכּוֹת גְּדֹלוֹת וְנֶאֱמָנוֹת וָחֳלָיִם רָעִים וְנֶאֱמָנִים׃
וְהֵשִׁיב בְּךָ אֵת כָּל־מַדְוֵה מִצְרַיִם אֲשֶׁר יָגֹרְתָּ מִפְּנֵיהֶם וְדָבְקוּ בָּךְ׃
גַּם כָּל־חֳלִי וְכָל־מַכָּה אֲשֶׁר לֹא כָתוּב בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֹּאת יַעְלֵם יְהוָה עָלֶיךָ עַד הִשָּׁמְדָךְ׃
וְנִשְׁאַרְתֶּם בִּמְתֵי מְעָט תַּחַת אֲשֶׁר הֱיִיתֶם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב כִּי־לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ׃
וְהָיָה כַּאֲשֶׁר־שָׂשׂ יְהוָה עֲלֵיכֶם לְהֵיטִיב אֶתְכֶם וּלְהַרְבּוֹת אֶתְכֶם כֵּן יָשִׂישׂ יְהוָה עֲלֵיכֶם לְהַאֲבִיד אֶתְכֶם וּלְהַשְׁמִיד אֶתְכֶם וְנִסַּחְתֶּם מֵעַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר־אַתָּה בָא־שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ׃
וֶהֱפִיצְךָ יְהוָה בְּכָל־הָעַמִּים מִקְצֵה הָאָרֶץ וְעַד־קְצֵה הָאָרֶץ וְעָבַדְתָּ שָּׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא־יָדַעְתָּ אַתָּה וַאֲבֹתֶיךָ עֵץ וָאָבֶן׃
וּבַגּוֹיִם הָהֵם לֹא תַרְגִּיעַ וְלֹא־יִהְיֶה מָנוֹחַ לְכַף־רַגְלֶךָ וְנָתַן יְהוָה לְךָ שָׁם לֵב רַגָּז וְכִלְיוֹן עֵינַיִם וְדַאֲבוֹן נָפֶשׁ׃
וְהָיוּ חַיֶּיךָ תְּלֻאִים לְךָ מִנֶּגֶד וּפָחַדְתָּ לַיְלָה וְיוֹמָם וְלֹא תַאֲמִין בְּחַיֶּיךָ׃
בַּבֹּקֶר תֹּאמַר מִי־יִתֵּן עֶרֶב וּבָעֶרֶב תֹּאמַר מִי־יִתֵּן בֹּקֶר מִפַּחַד לְבָבְךָ אֲשֶׁר תִּפְחָד וּמִמַּרְאֵה עֵינֶיךָ אֲשֶׁר תִּרְאֶה׃
וֶהֱשִׁיבְךָ יְהוָה מִצְרַיִם בָּאֳנִיּוֹת בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָמַרְתִּי לְךָ לֹא־תֹסִיף עוֹד לִרְאֹתָהּ וְהִתְמַכַּרְתֶּם שָׁם לְאֹיְבֶיךָ לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת וְאֵין קֹנֶה׃
אֵלֶּה דִבְרֵי הַבְּרִית אֲשֶׁר־צִוָּה יְהוָה אֶת־מֹשֶׁה לִכְרֹת אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מוֹאָב מִלְּבַד הַבְּרִית אֲשֶׁר־כָּרַת אִתָּם בְּחֹרֵב׃