תנ״ך יקר פתח באפליקציה

דברים · פרק כ״ב

אנטומיה של אחריות: בין סדר קוסמי להגנה על הפרט

👑

שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת־הָאֵם וְאֶת־הַבָּנִים תִּקַּח־לָךְ לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים׃

פסוק ז
התאמת תוכן לפי גיל

השומרים הקטנים של העולם

הלילה, כשאנו מתכרבלים בשמיכה הנעימה, נספר על חוקים מיוחדים שנתן לנו אלוהים כדי לשמור על העולם שלנו יפה ובטוח. דמיין שאתה הולך בשביל ומוצא בובה קטנה שחבר איבד – החוק הראשון אומר: אל תתעלם! קח אותה באהבה והחזר אותה לחבר כדי שישמח. ואם תראה חיה חלשה שקשה לה ללכת, הושט לה יד ועזור לה לקום. בפרק גם מסופר על אמא ציפור השומרת על הגוזלים שלה בקן – התורה מבקשת שנרחם עליה ונשחרר אותה לעוף בשמיים לפני שאנו נוגעים בקן. וכשבונים בית חדש, תמיד נשים גדר קטנה ובטוחה על הגג, כדי שאף אחד לא ייפול. החוקים האלה הם כמו חיבוק גדול ששומר על כולנו יחד, בטוחים ואוהבים.

מה הפסוק אומר?

הסבירו לילד שהתורה מחנכת אותנו לחמלה בסיסית: גם כשאנו משתמשים במשאבי העולם, עלינו להימנע מאכזריות ישירה כלפי בעלי החיים.

טיפ להורים

הפרק מלמד אותנו על ערך האחריות והחמלה – לא רק כלפי בני אדם אלא גם כלפי בעלי חיים והסביבה הביתית שלנו. דרך המצוות הללו, אנו יכולים ללמד את הילדים לשים לב לפרטים הקטנים סביבם: להחזיר חפץ אבוד שמצאו בגן, לשמור על כללי בטיחות בבית כדי שאף אחד לא ייפגע, ולגלות עדינות ורגישות כלפי בעלי חיים קטנים בטבע. שיחה על הנושאים הללו לפני השינה עוזרת לילד לפתח אמפתיה עמוקה, להבין את ההשפעה של המעשים שלו על אחרים, ולדעת שהוא יכול להיות כוח חיובי ומגן בעולם שלו.

שאלות לשיחה עם הילד
  • אם היית מוצא צעצוע אבוד בגינה, מה היית עושה כדי למצוא את הילד שאיבד אותו?
  • מדוע לדעתך חשוב לשחרר את אמא ציפור לעוף חופשיה לפני שנוגעים בגוזלים שלה?
  • איך אנחנו יכולים לעזור אחד לשני בבית כדי שכולנו נהיה בטוחים ושמחים?

השומרים של העולם: חוקי הלב הטוב

דמיינו שאתם הולכים בדרך ופתאום רואים כבשה קטנה שאיבדה את הדרך, או חמור חמוד שהחליק וצריך עזרה לקום. מה תעשו? בפרק הזה משה רבנו מלמד אותנו כלל זהב: אסור לעצום עיניים ולהתעלם! אנחנו חייבים לעזור ולהחזיר את האבדה לחבר. משה גם מספר לנו איך להתנהג בעדינות: אם מצאתם קן ציפור על עץ, שלחו קודם את האמא הציפור לעוף חופשיה ורק אז קחו את הגוזלים. וכשבונים בית חדש עם גג גבוה? חובה לבנות מעקה חזק מסביב, כדי שאף אחד לא ייפול חלילה. הכללים האלה שומרים עלינו, על החברים ועל החיות, והופכים את העולם למקום בטוח ונעים לכולם. ומה עוד מחכה לנו בדרך אל הארץ החדשה?

מה הפסוק אומר?

אם מצאת קן ציפור, אל תיקח את הגוזלים כשאמא שלהם רואה, אלא תן לה לעוף קודם כדי שלא תצטער. ה' מבטיח שמי שמרחם על חיות יקבל חיים טובים וארוכים.

הידעת?

הידעתם? התורה מחייבת אותנו לבנות מעקה בטיחות על הגג כדי לשמור על האורחים שלנו מפני נפילה!

מה יקרה בפרק הבא?

בפרק הבא נגלה מי יכול להיכנס למחנה המיוחד של בני ישראל ואיך שומרים על הניקיון שלו!

לא לעמוד מן הצד: חוקי הערבות ההדדית

פרק זה מציג אוסף מגוון של חוקים יומיומיים שמטרתם ליצור חברה אכפתית, בטוחה ומוסרית עבור בני ישראל העומדים להיכנס לארצם. הוא נפתח באיסור חמור להתעלם מרכוש אבוד של הזולת: אם ראית שור או חמור של מישהו אחר שהלכו לאיבוד, או חמור שקרס תחת משאו בדרך, חובה עליך לעצור ולסייע לו. בהמשך, הפרק דורש מאיתנו לגלות חמלה לטבע דרך מצוות שילוח הקן, ולשמור על בטיחות בסיסית של האורחים שלנו על ידי בניית מעקה לגג הבית החדש. הפרק עוסק גם באיסור על ערבובים שונים (כמו לבישת בגדי המין השני או זריעת כלאיים) ובחוקים חברתיים ומשפחתיים נוקשים שמטרתם להגן על כבוד האדם, ובמיוחד להגן על נשים צעירות מפני שקרים, פגיעה או ניצול.

מה הפסוק אומר?

המצווה לשלח את האם לפני לקיחת הגוזלים מלמדת אותנו שאפילו כשאנחנו צריכים משהו מהטבע, עלינו לעשות זאת ברגישות ובלי לגרום סבל מיותר. זה שיעור עמוק בחמלה.

Life Hack

כשאתה רואה מישהו מהכיתה שאיבד משהו או זקוק לעזרה קטנה, אל תמשיך ללכת ותגיד 'זה לא עסק שלי'. העזרה הקטנה הזו בונה את השם שלך כאדם שאפשר לסמוך עליו.

מקבילה מודרנית

לראות חמור נופל בדרך ולא להתעלם ממנו זה בדיוק כמו לראות מישהו בבית הספר שהספרים שלו התפזרו על הרצפה, או שצוחקים עליו בקבוצת הווטסאפ, ולעצור הכל כדי לעזור לו לקום ולהתגונן.

חוקים של אכפתיות: מביטחון בבית ועד הגנה על חלשים

הפרק מציג בפנינו רשימה ארוכה ומגוונת של חוקים חברתיים, מוסריים ואישיים שמטרתם לעצב חברה מתוקנת, צודקת ובטוחה עבור בני ישראל העומדים להיכנס לארצם. הוא נפתח בציווי על חובה אקטיבית לעזור לזולת – להחזיר בעלי חיים או חפצים שאבדו לחבר, ולסייע לחמור שקרס בדרך תחת משאו, תוך קביעה חד-משמעית שאסור להתעלם ממצוקת האחר. בהמשך מופיעים חוקים השומרים על גבולות הטבע והזהות, כמו איסור לבישת בגדי המין השני, איסור חרישה בשור וחמור יחד, ומצוות שילוח הקן שמלמדת אותנו חמלה בסיסית לבעלי חיים. בנוסף, הפרק מחייב בניית מעקה בטיחות על גגות בתים חדשים כדי למנוע אסונות מיותרים. חלקו השני של הפרק מוקדש לדיני משפחה ומוסר מיני חמורים. חוקים אלו נועדו להגן על נשים מפני עלילות שווא של בעליהן השקרנים, ומבחינים בצורה חדה ומתקדמת בין יחסים אסורים בהסכמה לבין תקיפה ואונס בשדה המבודד, שם התורה מנקה את הנערה מכל אשמה ומגדירה אותה כקורבן חסר ישע שיש להגן עליו.

מה הפסוק אומר?

התורה מצווה לשלח את האם לפני לקיחת הגוזלים או הביצים. חוק זה מדגיש את החמלה והרגישות שעל האדם לגלות כלפי עולם החי, אפילו בשעת ניצול משאבי הטבע לצרכיו. השכר המובטח על מצווה זו – אריכות ימים וטוב – זהה לשכר על כיבוד הורים, דבר המלמד על החשיבות העצומה של פיתוח רגישות מוסרית וחמלה בלב האדם.

להעמקה בסיפור

אם תחשבו על זה, החוקים בפרק הזה מנסים לפתור את אחת הבעיות הכי גדולות של כל חברה: האדישות. התורה לא רק אומרת 'אל תזיק', אלא דורשת מאיתנו לפעול באופן אקטיבית למען האחר. כשאתה רואה שור של השכן שלך בורח, או חפץ יקר ערך שמישהו איבד, האינסטינקט המודרני לפעמים אומר 'זה לא קשור אליי'. אבל החוק כאן אומר במפורש שאין לך את הזכות להתעלם. האחריות הזו מתרחבת גם לבטיחות פיזית – בניית מעקה לגג הבית החדש שלך היא חובה חוקית, כי אם מישהו ייפול ממנו, האשמה היא עליך שלא מנעת את הסכנה מראש.\n\nמה שעוד מעניין כאן הוא הטיפול בנושאים רגישים של זוגיות ומוסר מיני. בתקופה העתיקה, נשים היו פגיעות מאוד מבחינה חברתית וכלכלית. הפרק מציב גבולות ברורים נגד גברים שמנסים להרוס את שמן הטוב של נשותיהם בעלילות שקר, ומטיל עליהם עונשים כבדים. בנוסף, התורה עושה הבחנה משפטית קריטית ומתקדמת מאוד לזמנה בין מקרה שקרה בעיר (שבו מניחים שהנערה יכלה לזעוק לעזרה ולא עשתה זאת) לבין מקרה שקרה בשדה המבודד. במקרה של השדה, התורה קובעת באופן חד-משמעי שהנערה חפה מפשע לחלוטין, ומשווה את מצבה לאדם שהותקף ונרצח: 'כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה'. זוהי אמירה חזקה על הגנה על קורבנות תקיפה ומניעת האשמת הקורבן.

שאלה למחשבה

אם היית רואה חבר שמפיץ שמועה שקרית על מישהו אחר כדי להגן על עצמו או להיראות מגניב, איך היית מגיב בלי לצאת 'מלשין' אבל עדיין לעצור את העוול?

אנטומיה של אחריות: בין סדר קוסמי להגנה על הפרט

פרק כ"ב בספר דברים מציג קובץ חוקים מגוון ומפורט המעצב את דמותה המוסרית והחברתית של הקהילה הישראלית בשעה שהיא נערכת לכניסה לארץ המובטחת. הפרק נפתח במצוות השבת אבידה ובחובה לסייע לבעל חיים שקרס תחת משאו בדרך, תוך קביעת העיקרון המוסרי והמשפטי המהפכני 'לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם'. בהמשך מופיעים חוקי הבחנה וסדר קוסמיים ואישיים: איסור לבישת בגדי המין השני, מצוות שילוח הקן המבטאת חמלה בסיסית לבעלי חיים, החובה להתקין מעקה בטיחות לגג הבית החדש כדי למנוע שפיכות דמים ברשלנות, ואיסורי כלאיים שונים כמו זריעת כרם במינים מעורבים, חרישה משותפת של שור וחמור, ולבישת שעטנז (צמר ופשתים יחד). חלקו השני של הפרק מוקדש כולו לדיני אישות, משפחה ומוסר מיני חמורים. הוא מפרט את דינו של בעל המוציא שם רע ועלילות שקר על אשתו הטרייה, דיני ניאוף עם אישה נשואה, והבחנה משפטית מורכבת בין יחסים אסורים בהסכמה לבין מעשי אונס ותקיפה מינית של נערה מאורסת או פנויה. חוקים אלו נועדו לבער את הרע מקרב החברה ולהגן על כבודם ושלומם של החלשים ביותר בה.

מה הפסוק אומר?

התורה מצווה לשלח את האם לפני לקיחת הגוזלים או הביצים. חוק זה מדגיש את החמלה והרגישות שעל האדם לגלות כלפי עולם החי, אפילו בשעת ניצול משאבי הטבע לצרכיו. השכר המובטח על מצווה זו – אריכות ימים וטוב – זהה לשכר על כיבוד הורים, דבר המלמד על החשיבות העצומה של פיתוח רגישות מוסרית וחמלה בלב האדם.

הדרש — קריאה לעומק

פרק כ"ב בספר דברים מהווה פסיפס משפטי ומוסרי יוצא דופן, המשרטט את קווי המתאר של חברה קדושה, צודקת ובטוחה. המבנה הספרותי של הפרק נע במחזוריות מרתקת בין מצוות שבין אדם לחברו, מצוות של סדר קוסמי וטבעי, ודיני משפחה ומוסר חמורים. דרך המצוות הללו, התורה מבקשת ליצור מרחב קהילתי שבו היחיד אינו יכול להסתגר בדלת אמותיו, אלא נדרש לגלות ערנות ואחריות מתמדת לסביבתו.\n\nהחלק הראשון של הפרק מבוסס על מושג הערבות ההדדית ומלחמה באדישות. הציווי על השבת אבידה והגשת עזרה לבהמת הזולת הנופלת בדרך משתמש בלשון כפולה ומודגשת: 'הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם', 'הָקֵם תָּקִים עִמּוֹ'. התורה שוללת את זכות הניטרליות של הפרט מול נזק של האחר ומגדירה זאת כחובה חוקית אקטיבית. המילים 'לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם' מהוות את עמוד התווך המוסרי של הפרק כולו – הן קובעות כי התעלמות ממצוקת האחר, בין אם מדובר באובדן רכושו ובין אם מדובר בקושי פיזי שלו, היא עבירה מוסרית חמורה.\n\nבהמשך, הפרק עובר לעסוק בשמירה על הסדר וההבחנות בבריאה. האיסור על טשטוש מגדרי בלבוש ('לֹא־יִהְיֶה כְלִי־גֶבֶר עַל־אִשָּׁה...'), איסור כלאי הכרם, שעטנז וחרישה בשור וחמור יחדיו, משקפים תפיסה קוסמולוגית עמוקה לפיה יש לכבד את הגבולות והקטגוריות שהוטבעו בטבע. ערבוב כוחות שונים (כמו השור החזק והחמור החלש יותר) נתפס לא רק כפגיעה בסדר הבריאה אלא גם כצער בעלי חיים מובהק. מצוות שילוח הקן משתלבת כאן כאיזון מוסרי עדין: גם כאשר האדם מנצל את משאבי הטבע לצרכיו, עליו לשמור על מרחק מוסרי שימנע אכזריות קיצונית של נטילת האם על בניה. חובת התקנת המעקה לגג הבית מעבירה את האחריות המוסרית של פיקוח נפש אל המרחב הפרטי – רשלנות בטיחותית נחשבת לעוון מוסרי חמור המטיל אשמה פלילית ורוחנית על בעל הבית ('וְלֹא־תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ').\n\nחלקו השני של הפרק דן בדיני משפחה ומוסר מיני, ומציג מערכת משפטית מתקדמת ביותר לזמנה המגינה על נשים מפני ניצול ועוולות חברתיות. במקרה של 'מוציא שם רע', התורה מטילה עונש כספי וגופני כבד על בעל המעליל שקרים על אשתו הטרייה כדי להיפטר ממנה, ושוללת ממנו לצמיתות את זכות הגירושין. בדיני אונס ופיתוי, התורה עורכת הבחנה גיאוגרפית-משפטית מבריקה בין העיר לשדה: בעיר, בהנחה שיש שומעים, שתיקת הנערה מתפרשת כהסכמה (אלא אם הוכח אחרת); בשדה, התורה מניחה באופן קטגורי שהנערה זעקה לעזרה אך לא היה מי שיושיע אותה. השוואת האונס לרצח נפש ('כַּאֲשֶׁר יָקוּם אִישׁ עַל־רֵעֵהוּ וּרְצָחוֹ נֶפֶשׁ כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה') מהווה פריצת דרך מוסרית המנקה את הקורבן מכל אשמה וממקדת את האחריות הפלילית כולה בתוקף. חוקים אלו, למרות חומרת עונשיהם, מציבים את ההגנה על כבוד האדם ושלמות הגוף כערך עליון בחברה המקראית.

לקחים לחיים
  • מניעת אדישות חברתית (בייסטנדר)העיקרון של 'לא תוכל להתעלם' רלוונטי במיוחד בעידן המודרני, שבו אנשים נוטים לעמוד מן הצד ולתעד אירועי אלימות או מצוקה בטלפון במקום להושיט יד. הצעד המעשי הוא לפתח מודעות אקטיבית: כשמזהים עוול או אדם במצוקה (בעבודה, ברחוב או ברשת), החובה המוסרית היא להתערב או להזעיק עזרה, ולא להניח ש'מישהו אחר כבר יטפל בזה'.
  • אחריות נזיקית מונעתמצוות מעקה מלמדת אותנו שאחריות לבטיחות של אחרים מוטלת עלינו עוד לפני שנוצר איום ממשי. בעולם העבודה והניהול, זה מתבטא ביצירת סביבת עבודה בטוחה פיזית ונפשית, תיקון ליקויים מבעוד מועד, ואימוץ תרבות של מניעת סיכונים ולא רק טיפול במשברים לאחר מעשה.
  • הגנה על המוניטין של הזולתהעונש החמור על 'מוציא שם רע' מדגיש את הערך של כבוד האדם ושמו הטוב. בחיים המקצועיים והאישיים, פגיעה בשמו הטוב של קולגה או חבר באמצעות רכילות או שמועות לא מבוססות יכולה להרוס קריירה וחיים אישיים. הצעד המעשי הוא הימנעות מוחלטת משיתוף מידע מכפיש שלא אומת, ודרישת הוכחות לפני שחורצים משפט על אדם.
היבט פילוסופי

הפרק מציג מתח מובנה בין שמירה על הכלל והסדר החברתי הנוקשה לבין הגנה על הפרט החלש. מחד גיסא, ישנם עונשי מוות אכזריים על חריגות מוסריות (כמו סקילה על ניאוף או אי-צעקה בעיר) כדי 'לבער את הרע'. מאידך גיסא, התורה מגלה רגישות יוצאת דופן לקורבן האונס בשדה ומגנה עליה לחלוטין. כיצד חברה יכולה לאזן בין הצורך באכיפת חוקים וערכים נוקשים לבין החמלה וההבנה של נסיבותיו האישיות והטרגיות של הפרט?

📖 קראו את הפרק המלא

לֹא־תִרְאֶה אֶת־שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת־שֵׂיוֹ נִדָּחִים וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ׃

וְאִם־לֹא קָרוֹב אָחִיךָ אֵלֶיךָ וְלֹא יְדַעְתּוֹ וַאֲסַפְתּוֹ אֶל־תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְהָיָה עִמְּךָ עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ׃

וְכֵן תַּעֲשֶׂה לַחֲמֹרוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְשִׂמְלָתוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְכָל־אֲבֵדַת אָחִיךָ אֲשֶׁר־תֹּאבַד מִמֶּנּוּ וּמְצָאתָהּ לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם׃

לֹא־תִרְאֶה אֶת־חֲמוֹר אָחִיךָ אוֹ שׁוֹרוֹ נֹפְלִים בַּדֶּרֶךְ וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָקֵם תָּקִים עִמּוֹ׃

לֹא־יִהְיֶה כְלִי־גֶבֶר עַל־אִשָּׁה וְלֹא־יִלְבַּשׁ גֶּבֶר שִׂמְלַת אִשָּׁה כִּי תוֹעֲבַת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ כָּל־עֹשֵׂה אֵלֶּה׃

כִּי יִקָּרֵא קַן־צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ בְּכָל־עֵץ אוֹ עַל־הָאָרֶץ אֶפְרֹחִים אוֹ בֵיצִים וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל־הָאֶפְרֹחִים אוֹ עַל־הַבֵּיצִים לֹא־תִקַּח הָאֵם עַל־הַבָּנִים׃

שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת־הָאֵם וְאֶת־הַבָּנִים תִּקַּח־לָךְ לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים׃

כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ וְלֹא־תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ כִּי־יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ׃

לֹא־תִזְרַע כַּרְמְךָ כִּלְאָיִם פֶּן־תִּקְדַּשׁ הַמְלֵאָה הַזֶּרַע אֲשֶׁר תִּזְרָע וּתְבוּאַת הַכָּרֶם׃

לֹא־תַחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר־וּבַחֲמֹר יַחְדָּו׃

לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז צֶמֶר וּפִשְׁתִּים יַחְדָּו׃

גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה־לָּךְ עַל־אַרְבַּע כַּנְפוֹת כְּסוּתְךָ אֲשֶׁר תְּכַסֶּה־בָּהּ׃

כִּי־יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וּבָא אֵלֶיהָ וּשְׂנֵאָהּ׃

וְשָׂם לָהּ עֲלִילֹת דְּבָרִים וְהוֹצִיא עָלֶיהָ שֵׁם רָע וְאָמַר אֶת־הָאִשָּׁה הַזֹּאת לָקַחְתִּי וָאֶקְרַב אֵלֶיהָ וְלֹא־מָצָאתִי לָהּ בְּתוּלִים׃

וְלָקַח אֲבִי הנער [הַנַּעֲרָה] וְאִמָּהּ וְהוֹצִיאוּ אֶת־בְּתוּלֵי הנער [הַנַּעֲרָה] אֶל־זִקְנֵי הָעִיר הַשָּׁעְרָה׃

וְאָמַר אֲבִי הנער [הַנַּעַרָה] אֶל־הַזְּקֵנִים אֶת־בִּתִּי נָתַתִּי לָאִישׁ הַזֶּה לְאִשָּׁה וַיִּשְׂנָאֶהָ׃

וְהִנֵּה־הוּא שָׂם עֲלִילֹת דְּבָרִים לֵאמֹר לֹא־מָצָאתִי לְבִתְּךָ בְּתוּלִים וְאֵלֶּה בְּתוּלֵי בִתִּי וּפָרְשׂוּ הַשִּׂמְלָה לִפְנֵי זִקְנֵי הָעִיר׃

וְלָקְחוּ זִקְנֵי הָעִיר־הַהִוא אֶת־הָאִישׁ וְיִסְּרוּ אֹתוֹ׃

וְעָנְשׁוּ אֹתוֹ מֵאָה כֶסֶף וְנָתְנוּ לַאֲבִי הַנַּעֲרָה כִּי הוֹצִיא שֵׁם רָע עַל בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל וְלוֹ־תִהְיֶה לְאִשָּׁה לֹא־יוּכַל לְשַּׁלְּחָהּ כָּל־יָמָיו׃

וְאִם־אֱמֶת הָיָה הַדָּבָר הַזֶּה לֹא־נִמְצְאוּ בְתוּלִים לנער [לַנַּעֲרָה׃]

וְהוֹצִיאוּ אֶת־הנער [הַנַּעֲרָה] אֶל־פֶּתַח בֵּית־אָבִיהָ וּסְקָלוּהָ אַנְשֵׁי עִירָהּ בָּאֲבָנִים וָמֵתָה כִּי־עָשְׂתָה נְבָלָה בְּיִשְׂרָאֵל לִזְנוֹת בֵּית אָבִיהָ וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ׃

כִּי־יִמָּצֵא אִישׁ שֹׁכֵב עִם־אִשָּׁה בְעֻלַת־בַּעַל וּמֵתוּ גַּם־שְׁנֵיהֶם הָאִישׁ הַשֹּׁכֵב עִם־הָאִשָּׁה וְהָאִשָּׁה וּבִעַרְתָּ הָרָע מִיִּשְׂרָאֵל׃

כִּי יִהְיֶה נער [נַעֲרָה] בְתוּלָה מְאֹרָשָׂה לְאִישׁ וּמְצָאָהּ אִישׁ בָּעִיר וְשָׁכַב עִמָּהּ׃

וְהוֹצֵאתֶם אֶת־שְׁנֵיהֶם אֶל־שַׁעַר הָעִיר הַהִוא וּסְקַלְתֶּם אֹתָם בָּאֲבָנִים וָמֵתוּ אֶת־הנער [הַנַּעֲרָה] עַל־דְּבַר אֲשֶׁר לֹא־צָעֲקָה בָעִיר וְאֶת־הָאִישׁ עַל־דְּבַר אֲשֶׁר־עִנָּה אֶת־אֵשֶׁת רֵעֵהוּ וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ׃

וְאִם־בַּשָּׂדֶה יִמְצָא הָאִישׁ אֶת־הנער [הַנַּעֲרָה] הַמְאֹרָשָׂה וְהֶחֱזִיק־בָּהּ הָאִישׁ וְשָׁכַב עִמָּהּ וּמֵת הָאִישׁ אֲשֶׁר־שָׁכַב עִמָּהּ לְבַדּוֹ׃

ולנער [וְלַנַּעֲרָה] לֹא־תַעֲשֶׂה דָבָר אֵין לנער [לַנַּעֲרָה] חֵטְא מָוֶת כִּי כַּאֲשֶׁר יָקוּם אִישׁ עַל־רֵעֵהוּ וּרְצָחוֹ נֶפֶשׁ כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה׃

כִּי בַשָּׂדֶה מְצָאָהּ צָעֲקָה הנער [הַנַּעֲרָה] הַמְאֹרָשָׂה וְאֵין מוֹשִׁיעַ לָהּ׃

כִּי־יִמְצָא אִישׁ נער [נַעֲרָה] בְתוּלָה אֲשֶׁר לֹא־אֹרָשָׂה וּתְפָשָׂהּ וְשָׁכַב עִמָּהּ וְנִמְצָאוּ׃

וְנָתַן הָאִישׁ הַשֹּׁכֵב עִמָּהּ לַאֲבִי הנער [הַנַּעֲרָה] חֲמִשִּׁים כָּסֶף וְלוֹ־תִהְיֶה לְאִשָּׁה תַּחַת אֲשֶׁר עִנָּהּ לֹא־יוּכַל שַׁלְּחָה כָּל־יָמָיו׃

המשיכו לקרוא באפליקציה ←