בראשית · פרק ל״ח
יהודה ותמר: על שבר משפחתי, צדק חתרני ותיקון מוסרי
וַיַּכֵּר יְהוּדָה וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי כִּי־עַל־כֵּן לֹא־נְתַתִּיהָ לְשֵׁלָה בְנִי וְלֹא־יָסַף עוֹד לְדַעְתָּה׃
פסוק כוהסוד המיוחד של תמר החכמה
לפני שנים רבות, חי איש בשם יהודה. ליהודה הייתה כלה חכמה וטובה ושמה תמר. יהודה הבטיח לתמר שהיא תוכל להתחתן עם בנו הצעיר, שלה, כשיגדל ויהיה מוכן. אבל השנים עברו, שלה גדל, ויהודה שכח לגמרי מהבטחתו. תמר הרגישה עצובה ובודדה, אך היא לא ויתרה. יום אחד, כשהיא שמעה שיהודה עובר בדרך, היא התעטפה בצעיף יפה כדי שלא יזהה אותה. היא ביקשה ממנו לשמור אצלה שלושה חפצים אישיים שלו כסימן: את החותמת המיוחדת שלו, את החבל ואת מקל ההליכה שלו. כעבור זמן מה, כשיהודה כעס על תמר וחשב שהיא עשתה מעשה לא יפה, היא שלחה אליו את החפצים ואמרה לו בשקט: 'האם אתה מזהה של מי החפצים האלה?'. יהודה הביט בהם, הבין מיד שהוא טעה ושלא קיים את הבטחתו, ואמר בגאווה ובאומץ: 'היא צדקה ממני!'. תמר ילדה שני תינוקות מתוקים, והכל הסתיים בשלום ובשמחה.
זהו רגע חינוכי מדהים שבו מבוגר בעל סמכות מודה בטעותו בפני כולם ומבין שכלתו נהגה בצדק מול חוסר ההגינות שלו.
הסיפור של יהודה ותמר מלמד אותנו על החשיבות העצומה של קיום הבטחות ועל האומץ להודות בטעות. ילדים חווים לעיתים קרובות הבטחות מופרות מצד מבוגרים או חברים, דבר שעלול לפגוע באמונם ובביטחון שלהם. דרך הסיפור הזה, נוכל לשוחח עם הילד על כך שגם מבוגרים טועים לפעמים, והדבר הכי יפה, אמיץ ומכובד שאפשר לעשות כשזה קורה הוא פשוט להגיד 'סליחה, טעיתי' ולנסות לתקן את המצב. זו הזדמנות מצוינת להראות לילד שהודאה בטעות אינה חולשה, אלא כוח אמיתי שבונה אמון וחברות חזקה.
- למה לדעתך היה לתמר כל כך חשוב שיהודה יקיים את ההבטחה שלו?
- איך לדעתך הרגיש יהודה כשהוא ראה את החפצים שלו והבין שהוא טעה?
- האם פעם קרה שטעיתם והיה לכם קשה להודות בזה? מה עזר לכם בסוף להגיד את האמת?
ההבטחה של יהודה והסוד של תמר
דמיינו שאתם מחכים להבטחה חשובה מאוד, אבל הזמן עובר ואף אחד לא מקיים אותה. זה בדיוק מה שקרה לתמר! יהודה, שהיה אבא של בעלה המנוח, הבטיח לה שהיא תוכל להתחתן עם בנו הצעיר שלה כשיגדל. אבל שלה גדל, ויהודה שכח מהבטחתו. תמר החליטה לעשות מעשה אמיץ וחכם. היא התחפשה כדי שיהודה לא יזהה אותה, וביקשה ממנו שלושה חפצים אישיים שלו כסימן: את החותמת שלו, את החבל ואת המקל המיוחד שלו. כשיהודה גילה מאוחר יותר שתמר עומדת להפוך לאמא, הוא כעס מאוד. אבל אז תמר שלחה לו את החפצים שלו ואמרה בעדינות: 'האם אתה מזהה של מי החפצים האלה?'. יהודה הביט בהם, נדהם, והבין מיד את האמת. הוא אמר בקול רם: 'היא צודקת, ואני טעיתי!'. בזכות החוכמה של תמר, נולדו לה שני תאומים חמודים, והמשפחה המשיכה לגדול בשמחה.
יהודה הבין שהוא לא שמר על ההבטחה שלו לתמר, והיה לו את האומץ להגיד בקול רם: 'היא צודקת ואני טעיתי'.
החפצים שיהודה נתן לתמר - החותמת, החבל והמקל - היו כמו תעודת הזהות האישית שלו בימים ההם!
איזה מן ילדים יגדלו להיות התאומים שנולדו לתמר? בפרק הבא נחזור ליוסף ונראה מה קורה לו במצרים הרחוקה!
החפצים שגילו את האמת
הסיפור מתחיל כשיהודה, בנו של יעקב, עוזב את משפחתו ומקים בית משלו. שני בניו הגדולים מתים צעירים, וכלתו תמר נשארת אלמנה. לפי המנהג העתיק, יהודה היה צריך להשיא אותה לבנו השלישי, שלה, כדי לשמור על המשפחתיות. אולם יהודה פוחד שגם שלה ימות, ומגרש את תמר לבית אביה במסווה של 'המתנה'. כששלה גדל ויהודה עדיין מתעלם ממנה, תמר מבינה שעליה לקחת את גורלה בידיה. היא מתחפשת ופוגשת את יהודה בדרך בלי שיזהה אותה. היא דואגת לקבל ממנו כערבון את חותמו, פתילו ומטהו - חפצים המזהים אותו באופן חד-משמעי. חודשים לאחר מכן, כשיהודה שומע שתמר בהריון ומבקש להעניש אותה בחומרה, היא מציגה את החפצים. יהודה נאלץ להתמודד עם האמת, מודה בטעותו ומצהיר בקול: 'צדקה ממני'.
ברגע אחד של אומץ, יהודה מודה מול כולם שהוא טעה ולא קיים את הבטחתו לתמר. זה מראה שלפעמים הכי קשה, אבל הכי נכון, זה פשוט להגיד את האמת.
כשאתם מרגישים שנעשה לכם עוול, אל תגיבו בכעס מיידי. תכננו את הצעדים שלכם בשקט ובחוכמה, ותנו לעובדות ולראיות לדבר בעד עצמן.
זה כמו שחבר מבטיח להחזיר לכם משחק יקר שהשאיל, מתחמק שוב ושוב, וכשאתם מראים לו צילום מסך של ההבטחה שלו בקבוצת הווטסאפ, אין לו ברירה אלא להודות בטעות ולהחזיר אותו.
משחקי כוח, הבטחות מופרות ורגע אחד של אמת
הפרק מציג דרמה משפחתית קשוחה ומורכבת שמתחילה כאשר יהודה, אחד ממנהיגי האחים, מחליט להתרחק ממשפחתו ומקים חיים עצמאיים באזור עדולם. הוא נושא אישה ומוליד שלושה בנים. הוא משיא את בנו הבכור ער לתמר, אך ער מת באופן פתאומי בגלל מעשיו הרעים. יהודה מבקש מבנו השני, אונן, לייבם את תמר, אך גם אונן מת. יהודה, שחושש לגורל בנו הצעיר שלה וחושב שתמר מביאה מזל רע, משלח אותה לבית אביה ומבטיח לה שהיא תינשא לשלה כשיגדל, אך אין לו שום כוונה אמיתית לקיים זאת. תמר מוצאת את עצמה תקועה במעמד חברתי נמוך של אלמנה ללא עתיד. כשהיא מבינה שיהודה רימה אותה, היא רוקמת תוכנית נועזת: היא מתחפשת בדרך שבה יהודה עובר, ומקיימת איתו יחסים מבלי שיזהה אותה. כערובה לתשלום, היא לוקחת את חפציו האישיים המזהים ביותר - חותמו, פתילו ומטהו. כעבור שלושה חודשים, כשיהודה מגלה שתמר הרה, הוא מורה להוציא אותה להורג באשמת זנות. ברגע האחרון, תמר שולחת לו את חפציו ומבקשת שיזהה למי הם שייכים. יהודה עובר מהפך פנימי עצום, מודה בטעותו בפומבי ומציל את חייה.
הפסוק מהווה את נקודת המפנה המוסרית והדרמטית של הפרק כולו. ברגע זה, יהודה מזהה את חפציו האישיים ומבין כי כלתו תמר פעלה מתוך מצוקה מוצדקת, לאחר שהוא עצמו הפר את חובתו המשפחתית כלפיה. הודאתו הפומבית והאמיצה בטעותו מסמנת את ראשית תהליך התיקון המוסרי שלו, שיהפוך אותו בהמשך למנהיג הראוי להוביל את משפחת יעקב.
להעמקה בסיפור⌄
הסיפור הזה נראה במבט ראשון כמו הפסקה מוזרה באמצע סיפורו המותח של יוסף, אבל הוא בעצם אחד הסיפורים החשובים ביותר להבנת הדמויות והתהליכים המוסריים שהן עוברות. הוא עוסק במאבק של אישה חסרת כוח מול מערכת משפחתית חזקה שמתעלמת ממנה לחלוטין. יהודה מייצג כאן את מי שיש לו את כל הכוח: הוא מחליט מי יחיה, מי יתחתן ומי ימות. הוא מפר הבטחה לתמר מתוך פחד אישי ומשאיר אותה תלויה באוויר, חסרת אונים וללא עתיד. אבל תמר לא מוותרת על החיים שלה ועל זכותה להמשכיות. היא משתמשת בכלים היחידים שיש לה באותו זמן - תחבולה, הסוואה ותעוזה - כדי לאלץ את יהודה לעשות את הדבר הנכון. החלק המדהים באמת בסיפור הוא לא רק התחבולה המתוחכמת של תמר, אלא התגובה הבלתי צפויה של יהודה. כשהוא רואה את החותמת, הפתיל והמטה שלו, הוא היה יכול בקלות לשקר, להשמיד את הראיות או להרוג את תמר כדי להשתיק את הבושה הגדולה ולשמור על מעמדו. במקום זאת, הוא בוחר ביושרה מוסרית קשה מנשוא ומודה בפני כולם: 'צדקה ממני'. המילים האלה משנות את יהודה מהקצה אל הקצה. מהאדם שירד מאחיו, התנער מאחריות משפחתית והיה שותף למכירת יוסף, הוא הופך למי שמסוגל לקחת אחריות מלאה על מעשיו ועל טעויותיו. השינוי הפנימי העמוק הזה הוא בדיוק מה שיאפשר לו בהמשך להנהיג את האחים, להציע את עצמו כעבד במקומו ולשמור על אחדות המשפחה כולה ברגעי משבר. הסיפור הזה מראה לנו שצדק לא תמיד מגיע בדרכים ישרות ופשוטות, ולפעמים דווקא האנשים החלשים והמושתקים ביותר בחברה הם אלה שמכריחים את החזקים להביט במראה, להשתנות ולעשות את הדבר הנכון. דרך המאבק הבלתי מתפשר של תמר והמהפך של יהודה, אנחנו מקבלים שיעור לחיים על כוחה של האמת ועל היכולת של כל אדם לתקן את דרכיו גם אחרי טעויות קשות. בסופו של דבר, השושלת המשותפת שהם מקימים כנגד כל הסיכויים היא זו שתוביל ללידתו של דוד המלך, מה שמדגיש שדווקא מתוך השברים והתיקון צומחת המנהיגות האמיתית.
אם הייתם במקומו של יהודה, כשהחפצים שלכם נשלחים אליכם ומאשימים אתכם בעקיפין, האם הייתם מסוגלים להודות בטעות מול כולם, או שהייתם מנסים להסתיר את זה?
יהודה ותמר: על שבר משפחתי, צדק חתרני ותיקון מוסרי
בראשית פרק ל״ח מציג דרמה משפחתית ומוסרית סוערת המתרחשת במקביל למכירת יוסף. יהודה, בנו של יעקב, נפרד מאחיו, מתיישב באזור עדולם ונושא אישה כנענית שממנה נולדים לו שלושה בנים: ער, אוֹנָן ושֵׁלָה. בנו הבכור, ער, נושא לאישה את תמר, אך מת בשל רשעותו. יהודה מייבם את תמר לאונן, אך אונן מסרב להקים זרע לאחיו ומת אף הוא. בחששו לחיי בנו הצעיר שלה, משלח יהודה את תמר לבית אביה כאלמנה, תוך הבטחה כוזבת להשיאה לשלה כשיגדל. שנים עוברות, אשת יהודה מתה, שלה גדל אך תמר נותרת עגונה ונשכחת. בתושייה יוצאת דופן, תמר מחליטה לפעול: היא מסירה את בגדי אלמנותה, מתעטפת בצעיף וממתינה ליהודה בדרכו לגז הצאן בתמנתה. יהודה, שאינו מזהה את כלתו, פונה אליה ומבטיח לה גדי עזים בתמורה ליחסים. תמר דורשת ומקבלת כערבון את חותמו, פתילו ומטהו. לאחר שהיא הרה לו, יהודה שומע על הריונה ומורה לשרוף אותה באשמת זנות. ברגע ההוצאה להורג, שולחת תמר את הערבון לחמיה עם המסר המצמרר: 'הכר נא למי החותמת והפתילים והמטה האלה'. יהודה מזהה את חפציו, מודה בכישלונו ומכריז 'צדקה ממני'. תמר יולדת את התאומים פרץ וזרח, הממשיכים את שושלת המלוכה.
הפסוק מהווה את נקודת המפנה המוסרית והדרמטית של הפרק כולו. ברגע זה, יהודה מזהה את חפציו האישיים ומבין כי כלתו תמר פעלה מתוך מצוקה מוצדקת, לאחר שהוא עצמו הפר את חובתו המשפחתית כלפיה. הודאתו הפומבית והאמיצה בטעותו מסמנת את ראשית תהליך התיקון המוסרי שלו, שיהפוך אותו בהמשך למנהיג הראוי להוביל את משפחת יעקב.
הדרש — קריאה לעומק⌄
פרק ל״ח מהווה את אחת היחידות הספרותיות המרתקות והמורכבות ביותר בספר בראשית. מיקומו של הפרק - קטיעה מכוונת של סיפור יוסף מיד לאחר מכירתו - אינו מקרי כלל. הוא יוצר הקבלה ספרותית ומוסרית עמוקה בין דמותו של יהודה בסיפור יוסף לבין דמותו כאן. המילים המנחות 'הכר נא' מקשרות באופן אירוני ומכאיב בין הרגע שבו הציגו האחים ליעקב את כותונת יוסף המגואלת בדם ('הכר נא הכתנת בנך היא'), לבין הרגע שבו תמר מציגה ליהודה את חפציו שלו ומאלצת אותו להכיר בהם ובאחריותו שלו למצב. הפרק חושף תהליך של ירידה ועלייה בחייו של יהודה. ראשיתו בנסיגה פיזית ומוסרית ('וירד יהודה מאת אחיו') ובנישואין לאישה כנענית, והמשכו באובדן שני בניו בשל חטאיהם. יהודה מתגלה כאן כמנהיג שנכשל בתוך ביתו שלו: הוא אינו מחנך את בניו כראוי, ובהמשך מפר את חובת הייבום המוסרית כלפי תמר מתוך פחד אמונות טפלות שמא היא אישה קטלנית המביאה מוות על בעליה. שליחתה לבית אביה היא ניסיון להעלים את הבעיה במקום לפתור אותה, תוך גזירת גורל של עגינות נצחית על כלתו. מול חולשתו של יהודה ניצבת תמר, דמות נשית חזקה, נחושה ויוזמת באופן יוצא דופן. במזרח הקדום, אלמנה ללא ילדים הייתה חסרת מעמד חברתי או כלכלי, תלויה לחלוטין בחסדי משפחת בעלה. תמר מסרבת להשלים עם גזר הדין של שוליות חברתית. מעשה ההתחפשות שלה אינו נובע מתאווה, אלא מתוך מאבק הישרדותי על זכותה להמשכיות ועל מקומה בתוך שושלת בית יהודה. היא מנהלת את המפגש בקור רוח מדהים, ומבטיחה לעצמה ראיות משפטיות חותכות - החותמת, הפתיל והמטה - שהיוו את סמלי המעמד והזהות הבלעדיים של יהודה באותה תקופה. שיאו של הפרק הוא בעימות המוסרי הבלתי נמנע. כאשר יהודה, הפועל מתוך עמדת כוח כפולת מוסר, מורה להוציא את תמר להורג בשריפה, היא אינה מביכה אותו בפומבי. היא שולחת את הראיות באופן דיסקרטי המאפשר לו לבחור בין השתקה נפשעת לבין הודאה מבישה. בחירתו של יהודה לומר 'צדקה ממני' היא רגע הגאולה המוסרית שלו. זוהי הפעם הראשונה בתורה שבה מנהיג לוקח אחריות מלאה על חטאיו ללא תירוצים או התחמקויות. תיקון פנימי זה הוא המכשיר את יהודה להפוך למנהיג האחים בהמשך הספר, מי שיערוב לחיי בנימין ויציע את עצמו כעבד במקומו. באופן פרדוקסלי, דווקא מתוך המפגש החתרני והמורכב הזה נולדים פרץ וזרח, כאשר פרץ עתיד להיות אב-אבותיו של דוד המלך. בכך מלמד הסיפור כי הגאולה ההיסטורית צומחת לעיתים מתוך המקומות המורכבים והבלתי צפויים ביותר של האנושיות, וכי דרכו של אלוהים פועלת גם דרך חולשותיהם ותיקונם של בני האדם.
- הכוח שבנטילת אחריות פומביתבמצבי ניהול או מנהיגות, קל מאוד להטיל את האשמה על כשלונות על כפיפים או על נסיבות חיצוניות כדי לשמור על תדמית נקייה. הצעד של יהודה מלמד שדווקא הודאה פומבית ואמיצה בטעות ('צדקה ממני') בונה סמכות מוסרית אמיתית ומאפשרת שיקום של אמון ומערכות יחסים הרוסות.
- הקשבה לקולם של המוחלשיםלעיתים קרובות אנו נוטים להתעלם מצרכיהם של אנשים שנמצאים בשוליים החברתיים או הארגוניים שלנו, מתוך נוחות או פחד. הלקח המעשי הוא ליצור מנגנונים שמאפשרים למי שקולם אינו נשמע להציג את טיעוניהם, ולבחון את עצמנו באופן קבוע: האם אנו מקיימים את ההתחייבויות המוסריות שלנו כלפי החלשים מאיתנו?
- ראיית התמונה המלאה מעבר לשיפוט המהירכאשר אנו נחשפים להתנהגות שנראית במבט ראשון חריגה או בלתי מוסרית, חשוב לעצור ולא לפעול מתוך דחף של ענישה או הוקעה. יש לבחון את המניעים העמוקים ואת ההקשר הרחב שהוביל את האדם לפעול כך, שכן לעיתים פעולותיו הן תגובה לעוול מתמשך שאנו עצמנו היינו שותפים לו.
הפרק מעלה את השאלה המוסרית הנצחית: האם המטרה מקדשת את האמצעים? תמר משתמשת בתחבולה המערבת התחזות ופיתוי מיני כדי להשיג את הצדק המגיע לה על פי חוק ומנהג. האם דרך פעולה חתרנית כזו מוצדקת כאשר המערכת הממסדית חוסמת כל אפשרות אחרת להשגת צדק, או שמא השימוש באמצעים פסולים פוגם במוסריותה של התוצאה?
📖 קראו את הפרק המלא⌄
וַיְהִי בָּעֵת הַהִוא וַיֵּרֶד יְהוּדָה מֵאֵת אֶחָיו וַיֵּט עַד־אִישׁ עֲדֻלָּמִי וּשְׁמוֹ חִירָה׃
וַיַּרְא־שָׁם יְהוּדָה בַּת־אִישׁ כְּנַעֲנִי וּשְׁמוֹ שׁוּעַ וַיִּקָּחֶהָ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ׃
וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן וַיִּקְרָא אֶת־שְׁמוֹ עֵר׃
וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא אֶת־שְׁמוֹ אוֹנָן׃
וַתֹּסֶף עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא אֶת־שְׁמוֹ שֵׁלָה וְהָיָה בִכְזִיב בְּלִדְתָּהּ אֹתוֹ׃
וַיִּקַּח יְהוּדָה אִשָּׁה לְעֵר בְּכוֹרוֹ וּשְׁמָהּ תָּמָר׃
וַיְהִי עֵר בְּכוֹר יְהוּדָה רַע בְּעֵינֵי יְהוָה וַיְמִתֵהוּ יְהוָה׃
וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְאוֹנָן בֹּא אֶל־אֵשֶׁת אָחִיךָ וְיַבֵּם אֹתָהּ וְהָקֵם זֶרַע לְאָחִיךָ׃
וַיֵּדַע אוֹנָן כִּי לֹּא לוֹ יִהְיֶה הַזָּרַע וְהָיָה אִם־בָּא אֶל־אֵשֶׁת אָחִיו וְשִׁחֵת אַרְצָה לְבִלְתִּי נְתָן־זֶרַע לְאָחִיו׃
וַיֵּרַע בְּעֵינֵי יְהוָה אֲשֶׁר עָשָׂה וַיָּמֶת גַּם־אֹתוֹ׃
וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְתָמָר כַּלָּתוֹ שְׁבִי אַלְמָנָה בֵית־אָבִיךְ עַד־יִגְדַּל שֵׁלָה בְנִי כִּי אָמַר פֶּן־יָמוּת גַּם־הוּא כְּאֶחָיו וַתֵּלֶךְ תָּמָר וַתֵּשֶׁב בֵּית אָבִיהָ׃
וַיִּרְבּוּ הַיָּמִים וַתָּמָת בַּת־שׁוּעַ אֵשֶׁת־יְהוּדָה וַיִּנָּחֶם יְהוּדָה וַיַּעַל עַל־גֹּזֲזֵי צֹאנוֹ הוּא וְחִירָה רֵעֵהוּ הָעֲדֻלָּמִי תִּמְנָתָה׃
וַיֻּגַּד לְתָמָר לֵאמֹר הִנֵּה חָמִיךְ עֹלֶה תִמְנָתָה לָגֹז צֹאנוֹ׃
וַתָּסַר בִּגְדֵי אַלְמְנוּתָהּ מֵעָלֶיהָ וַתְּכַס בַּצָּעִיף וַתִּתְעַלָּף וַתֵּשֶׁב בְּפֶתַח עֵינַיִם אֲשֶׁר עַל־דֶּרֶךְ תִּמְנָתָה כִּי רָאֲתָה כִּי־גָדַל שֵׁלָה וְהִוא לֹא־נִתְּנָה לוֹ לְאִשָּׁה׃
וַיִּרְאֶהָ יְהוּדָה וַיַּחְשְׁבֶהָ לְזוֹנָה כִּי כִסְּתָה פָּנֶיהָ׃
וַיֵּט אֵלֶיהָ אֶל־הַדֶּרֶךְ וַיֹּאמֶר הָבָה־נָּא אָבוֹא אֵלַיִךְ כִּי לֹא יָדַע כִּי כַלָּתוֹ הִוא וַתֹּאמֶר מַה־תִּתֶּן־לִּי כִּי תָבוֹא אֵלָי׃
וַיֹּאמֶר אָנֹכִי אֲשַׁלַּח גְּדִי־עִזִּים מִן־הַצֹּאן וַתֹּאמֶר אִם־תִּתֵּן עֵרָבוֹן עַד שָׁלְחֶךָ׃
וַיֹּאמֶר מָה הָעֵרָבוֹן אֲשֶׁר אֶתֶּן־לָּךְ וַתֹּאמֶר חֹתָמְךָ וּפְתִילֶךָ וּמַטְּךָ אֲשֶׁר בְּיָדֶךָ וַיִּתֶּן־לָּהּ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ וַתַּהַר לוֹ׃
וַתָּקָם וַתֵּלֶךְ וַתָּסַר צְעִיפָהּ מֵעָלֶיהָ וַתִּלְבַּשׁ בִּגְדֵי אַלְמְנוּתָהּ׃
וַיִּשְׁלַח יְהוּדָה אֶת־גְּדִי הָעִזִּים בְּיַד רֵעֵהוּ הָעֲדֻלָּמִי לָקַחַת הָעֵרָבוֹן מִיַּד הָאִשָּׁה וְלֹא מְצָאָהּ׃
וַיִּשְׁאַל אֶת־אַנְשֵׁי מְקֹמָהּ לֵאמֹר אַיֵּה הַקְּדֵשָׁה הִוא בָעֵינַיִם עַל־הַדָּרֶךְ וַיֹּאמְרוּ לֹא־הָיְתָה בָזֶה קְדֵשָׁה׃
וַיָּשָׁב אֶל־יְהוּדָה וַיֹּאמֶר לֹא מְצָאתִיהָ וְגַם אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם אָמְרוּ לֹא־הָיְתָה בָזֶה קְדֵשָׁה׃
וַיֹּאמֶר יְהוּדָה תִּקַּח־לָהּ פֶּן נִהְיֶה לָבוּז הִנֵּה שָׁלַחְתִּי הַגְּדִי הַזֶּה וְאַתָּה לֹא מְצָאתָהּ׃
וַיְהִי כְּמִשְׁלֹשׁ חֳדָשִׁים וַיֻּגַּד לִיהוּדָה לֵאמֹר זָנְתָה תָּמָר כַּלָּתֶךָ וְגַם הִנֵּה הָרָה לִזְנוּנִים וַיֹּאמֶר יְהוּדָה הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף׃
הִוא מוּצֵאת וְהִיא שָׁלְחָה אֶל־חָמִיהָ לֵאמֹר לְאִישׁ אֲשֶׁר־אֵלֶּה לּוֹ אָנֹכִי הָרָה וַתֹּאמֶר הַכֶּר־נָא לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה הָאֵלֶּה׃
וַיַּכֵּר יְהוּדָה וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי כִּי־עַל־כֵּן לֹא־נְתַתִּיהָ לְשֵׁלָה בְנִי וְלֹא־יָסַף עוֹד לְדַעְתָּה׃
וַיְהִי בְּעֵת לִדְתָּהּ וְהִנֵּה תְאוֹמִים בְּבִטְנָהּ׃
וַיְהִי בְלִדְתָּהּ וַיִּתֶּן־יָד וַתִּקַּח הַמְיַלֶּדֶת וַתִּקְשֹׁר עַל־יָדוֹ שָׁנִי לֵאמֹר זֶה יָצָא רִאשֹׁנָה׃
וַיְהִי כְּמֵשִׁיב יָדוֹ וְהִנֵּה יָצָא אָחִיו וַתֹּאמֶר מַה־פָּרַצְתָּ עָלֶיךָ פָּרֶץ וַיִּקְרָא שְׁמוֹ פָּרֶץ׃
וְאַחַר יָצָא אָחִיו אֲשֶׁר עַל־יָדוֹ הַשָּׁנִי וַיִּקְרָא שְׁמוֹ זָרַח׃