תנ״ך יקר פתח באפליקציה

בראשית · פרק כ״ד

מבחן החסד והבחירה החופשית בדרך אל הנגב

👑

וַיִּקְרְאוּ לְרִבְקָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶיהָ הֲתֵלְכִי עִם־הָאִישׁ הַזֶּה וַתֹּאמֶר אֵלֵךְ׃

פסוק נח
התאמת תוכן לפי גיל

רבקה האמיצה והגמלים החמודים

הלילה נספר על מסע מיוחד במינו. אברהם הסבא רצה למצוא כלה טובה ומתאימה לבנו יצחק. הוא שלח את העבד שלו למסע ארוך עם עשרה גמלים גדולים. כשהעבד הגיע לבאר המים, הוא התפלל בליבו: 'מי שתהיה נחמדה ותציע מים לי ולגמלים שלי, היא תהיה הכלה של יצחק'. פתאום הגיעה רבקה. היא הייתה כל כך טובת לב, שמיד שאבה מים קרירים ומתוקים בשמחה רבה, והשקתה את העבד ואת כל הגמלים הצמאים שלו! העבד שמח מאוד והבין שרבקה היא ילדה מיוחדת במינה. כששאלו את רבקה אם היא רוצה לצאת למסע ארוך כדי לפגוש את יצחק, היא ענתה באומץ: 'אלך!'. היא רכבה על הגמל, הגיעה אל יצחק, והם חיו יחד באושר ובאהבה גדולה.

מה הפסוק אומר?

רבקה מלמדת אותנו על כוחה של בחירה עצמאית ואמיצה, ועל החשיבות של מתן קול והקשבה לילדינו ברגעים מכריעים.

טיפ להורים

הסיפור של רבקה מדגיש את ערך הנדיבות והעזרה לזולת מתוך רצון חופשי. רבקה לא חיכתה שיבקשו ממנה עזרה מורכבת; היא ראתה אדם עייף וחיות צמאות ומיד פעלה. תוכלו לשוחח עם ילדכם על כך שמעשים טובים קטנים, כמו חיוך או עזרה לחבר, יכולים לשמח מאוד את האחר וגם למלא אותנו בשמחה פנימית. עודדו את הילד לחשוב על דרכים קטנות שבהן הוא יכול להיות 'כמו רבקה' ביום-יום שלו.

שאלות לשיחה עם הילד
  • למה לדעתך רבקה הסכימה לעבוד כל כך קשה ולהשקות את כל עשרת הגמלים?
  • אם היית פוגש מישהו חדש שמבקש עזרה, מה היית עושה כדי לעזור לו?
  • איך לדעתך הרגישה רבקה כשהיא רכבה על הגמל הגבוה בדרך אל ביתה החדש?

הנערה הטובה והגמלים הצמאים

דמיינו שאתם עומדים ליד באר מים ישנה בשעת ערב נעימה. פתאום מגיע איש עייף עם עשרה גמלים גדולים וצמאים מאוד שעברו מסע ארוך במדבר. האיש הזה הוא עבדו של אברהם, והוא מחפש אישה טובה ולבבית עבור יצחק, בנו של אברהם. העבד מתפלל בליבו: 'הלוואי שהנערה שתגיע לבאר תציע מים לא רק לי, אלא גם לגמלים שלי'. והנה מגיעה רבקה! בחיוך גדול ובמרץ רב, היא שואבת עוד ועוד דליי מים כבדים, ומשקה את כל עשרת הגמלים עד שהם שבעים ומרוצים. העבד הנרגש מבין שרבקה היא בדיוק הנערה טובת הלב שהוא חיפש. הוא מעניק לה תכשיטי זהב נוצצים ומבקש לפגוש את משפחתה. האם רבקה תסכים לעזוב את ביתה ולצאת למסע אל ארץ חדשה?

מה הפסוק אומר?

כששאלו את רבקה אם היא מוכנה לצאת למסע ארוך אל ארץ חדשה ולא מוכרת, היא ענתה מיד באומץ: 'אלך!'.

הידעת?

גמל צמא אחד יכול לשתות כמעט מאה ליטרים של מים בבת אחת! תחשבו כמה פעמים רבקה הייתה צריכה לרוץ לבאר כדי להשקות עשרה גמלים!

מה יקרה בפרק הבא?

רבקה עומדת לצאת למסע ארוך על גבי גמל. מה יקרה כשתפגוש לראשונה את יצחק בשדות המדבר? בפרק הבא נגלה!

מבחן הגמלים: המשימה החשאית של העבד

אברהם הזקן שולח את מנהל משק ביתו הנאמן למשימה סודית ומורכבת: למצוא כלה מתאימה לבנו, יצחק. העבד נוסע עם שיירת גמלים עמוסת כל טוב אל ארץ רחוקה שבה גרה משפחתו של אברהם. כשהוא מגיע לבאר המים המקומית, הוא מחליט לערוך מבחן אופי קשוח לנערות המקומיות. הוא לא מחפש עושר או מעמד, אלא תכונה אחת מרכזית: נדיבות יוצאת דופן. הוא מחליט שהנערה שתציע להשקות גם אותו וגם את עשרת גמליו הצמאים – היא תהיה הנבחרת. רבקה מגיעה לבאר ועוברת את המבחן בהצטיינות מדהימה, כשהיא עובדת קשה כדי להשקות את כל השיירה. העבד מבין שמצא את האחת, ומבקש ממשפחתה את אישורה. כשהמשפחה שואלת את רבקה לדעתה, היא מפתיעה את כולם באומץ ליבה ומחליטה לעזוב מיד את כל המוכר לה ולצאת אל הלא נודע.

מה הפסוק אומר?

במקום לתת לאחרים להחליט בשבילה, רבקה לוקחת אחריות על החיים שלה ואומרת 'אלך' – היא בוחרת באומץ לצאת לדרך חדשה.

Life Hack

כשאתם רוצים להכיר אופי אמיתי של מישהו, אל תסתכלו על מה שהוא אומר על עצמו, אלא על איך שהוא מתייחס לאנשים זרים או לבעלי חיים כשאיש לא מחייב אותו לעזור.

מקבילה מודרנית

המבחן של העבד בבאר הוא כמו לראות מישהו בכיתה שמבחין בתלמיד חדש שיושב לבד בהפסקה, ובמקום להמשיך לענייניו, ניגש אליו, מציע לו חצי מהסנדוויץ' שלו ומזמין אותו להצטרף למשחק.

לצאת מאזור הנוחות: הבחירה המפתיעה של רבקה

אברהם, שכבר הגיע לגיל מבוגר מאוד, מבין שהגיע הזמן לדאוג לעתיד השושלת שלו. הוא משביע את עבדו הנאמן לצאת למסע חזרה למולדתו הישנה בארם נהריים, כדי למצוא אישה לבנו יצחק, תוך התעקשות שלא לקחת אישה מקומית מכנען ושלא להחזיר את יצחק לשם. העבד מגיע לעיר נחור ומציב לעצמו מבחן חסד ייחודי ליד באר המים. רבקה, נערה מקומית ממשפחתו של אברהם, מגיעה לבאר ומפגינה נדיבות יוצאת דופן כשהיא משקה אותו ואת עשרת גמליו. לאחר שהעבד מתארח בבית משפחתה ומספר על שליחותו ועל ההשגחה שליוותה אותו, משפחתה מסכימה לשידוך אך מבקשת לעכב את הפרידה. ברגע המכריע, המשפחה שואלת את פי רבקה עצמה. בתשובה קצרה ואמיצה – 'אלך' – היא בוחרת לעזוב את ביתה החם ולצאת למסע ארוך אל הנגב. שם, לפנות ערב, היא פוגשת את יצחק המהלך בשדה. השניים נישאים, ויצחק מוצא נחמה ואהבה לאחר מות אמו, שרה.

מה הפסוק אומר?

פסוק זה מהווה את נקודת המפנה הדרמטית בפרק, שבה מוכרעת השליחות לא באמצעות תכתיבים משפחתיים או סימנים שמימיים, אלא בזכות בחירתה החופשית והאמיצה של רבקה עצמה. המילה הבודדת 'אלך' מבטאת נחישות, עצמאות ואמונה עמוקה, ומציבה את רבקה כאישיות אקטיבית ויוזמת שמעצבת במו ידיה את גורל השושלת המקראית.

להעמקה בסיפור

הסיפור הזה מציג לנו את אחד ממסעות השידוכים המפורסמים בהיסטוריה, אבל אם נסתכל מקרוב, נראה שהוא עוסק בראש ובראשונה ביוזמה אישית ובאומץ לב. אברהם מבין שהעתיד של משפחתו תלוי בחיבור נכון, והוא שולח את העבד שלו למשימה שאין לה תעודת ביטוח. העבד, מצידו, לא מחפש קסמים אלא מבחן אופי אמיתי. הוא מחפש נערה עם 'אינטליגנציה רגשית' ורוח התנדבותית, כזו שתראה אדם עייף וגמלים צמאים ותפעל מעצמה. רבקה לא יודעת שבוחנים אותה; היא פשוט פועלת מתוך טוב הלב הטבעי שלה.

מה שבאמת מדהים כאן הוא החלק השני של הסיפור. אחרי שהמשפחה מסכימה עקרונית, הם מנסים למשוך זמן ומבקשים שרבקה תישאר עוד קצת. העבד לוחץ לצאת מיד, וההכרעה עוברת לרבקה. בחברה העתיקה, לנשים צעירות לא תמיד הייתה זכות בחירה בענייני נישואין, אבל כאן המשפחה שואלת אותה ישירות: 'התלכי עם האיש הזה?'. התשובה שלה, 'אלך', היא ביטוי מדהים של עצמאות. היא מוכנה לעזוב את כל מה שהיא מכירה – את ההורים, החברים והסביבה הבטוחה – כדי ללכת עם אדם זר למדינה אחרת, מתוך אמונה פנימית חזקה.

בסוף המסע, המפגש בין יצחק לרבקה מתרחש בשעות הערב בשדה. יצחק, שמתואר כמי שיוצא 'לשוח בשדה' (לשוחח, להרהר או להתפלל), נמצא ברגע של פגיעות ועצב לאחר מות אמו. המפגש הזה מביא איתו ריפוי. הסיפור נסגר בנימה אנושית ומרגשת במיוחד: יצחק מביא את רבקה אל אוהל אמו, אוהב אותה ומוצא נחמה. זהו שיעור יפה על כך שאהבה וקשר אמיתי נבנים על בסיס של חסד, אומץ ובחירה חופשית הדדית.

שאלה למחשבה

אם היית במקומה של רבקה, האם היית מסכים לעזוב את המשפחה והחברים שלך בשביל לצאת למסע אל הלא נודע עם אדם זר, רק בגלל תחושת בטן חזקה?

מבחן החסד והבחירה החופשית בדרך אל הנגב

בראשית פרק כ"ד מציג את אחד הסיפורים המפורטים והדרמטיים ביותר בספר בראשית: מסע החיפוש אחר כלה ליצחק. אברהם, כעת זקן ובא בימים, משביע את עבדו בבקרת הנאמנות הקפדנית ביותר שלא לקחת עבור בנו אישה מבנות כנען המקומיות, אלא לנסוע למולדתו הרחוקה בארם נהריים. העבד יוצא לדרך עם שיירה של עשרה גמלים עמוסי מתנות. בהגיעו אל הבאר מחוץ לעיר נחור, הוא נושא תפילה ומבקש סימן אלוהי המבוסס על מבחן של חסד ואופי: הנערה שתציע להשקות אותו וגם את גמליו היא הנבחרת. רבקה מופיעה מיד ומבצעת בדיוק את המעשה הזה ברוחב לב יוצא דופן. לאחר שהעבד מתארח בבית משפחתה ומגולל בפניהם את השתלשלות האירועים המופלאה, משפחתה מסכימה לנישואין אך מנסה לעכב את יציאתה. ההחלטה הסופית נמסרת לידיה של רבקה, שבוחרת לצאת לדרך ללא דיחוי. הפרק נחתם במפגש המרגש בין יצחק לרבקה בשדות הנגב, בנישואיהם וביצירת קשר של אהבה ונחמה הדדית.

מה הפסוק אומר?

פסוק זה מהווה את נקודת המפנה הדרמטית בפרק, שבה מוכרעת השליחות לא באמצעות תכתיבים משפחתיים או סימנים שמימיים, אלא בזכות בחירתה החופשית והאמיצה של רבקה עצמה. המילה הבודדת 'אלך' מבטאת נחישות, עצמאות ואמונה עמוקה, ומציבה את רבקה כאישיות אקטיבית ויוזמת שמעצבת במו ידיה את גורל השושלת המקראית.

הדרש — קריאה לעומק

פרק כ"ד בולט באורכו ובחזרתיות המתוחכמת שבו, המשרתת מבנה ספרותי קפדני המדגיש את המעבר מיוזמה אנושית להשגחה אלוהית. הסיפור נפתח בשבועה חמורה של העבד תחת ירך אברהם, אקט סמלי המבטא נאמנות מוחלטת לשושלת ולברית. אברהם אוסר על החזרת יצחק לחרן, ובכך מקבע את ארץ כנען כמרכז הבלתי מעורער של העתיד המשפחתי, גם במחיר של קושי במציאת כלה.

כאשר העבד מגיע לבאר, הוא אינו מבקש נס על-טבעי אלא 'הקרה' – זימון של סיטואציה שבה ייבחן אופייה של הנערה. מילים מנחות כמו 'חסד', 'לרוץ' ו'למהר' צובעות את דמותה של רבקה באקטיביות מדהימה: היא אינה רק פסיבית אלא יוזמת, רצה ושואבת מים עבור עשרה גמלים (משימה פיזית מפרכת הדורשת מאות ליטרים של מים). העבד עומד 'משתאה לה, מחריש', מתבונן בפליאה כיצד התפילה שלו מתגשמת לנגד עיניו דרך טוב לב אנושי פשוט.

החלק השני של הפרק מעביר את המוקד אל המשא ומתן המשפחתי. כאן, החזרה הארוכה של העבד על הסיפור בפני לבן ובתואל אינה סתם כפילות; היא כלי רטורי מתוחכם שנועד לשכנע את המשפחה שהאירוע כולו מכוון מלמעלה ('מה' יצא הדבר'). העבד משמיט פרטים מסוימים ומדגיש אחרים כדי להציג את השידוך כעובדה מוגמרת של רצון האל. עם זאת, הטקסט המקראי אינו מסתפק בהסכמה הגברית של המשפחה. ברגע של מתח דרמטי, כאשר לבן ואמה של רבקה מנסים לעכב את היציאה, עולה השאלה המכרעת: 'התלכי עם האיש הזה?'. תשובתה המיידית של רבקה, 'אלך', מעניקה לה סוכנות (agency) מלאה ומציבה אותה כדמות עצמאית ואמיצה, המזכירה את הליכתו המקורית של אברהם עצמו ('לך לך').

בסיום הפרק, המפגש בשדה בין יצחק לרבקה לפנות ערב יוצר ניגוד ספרותי יפהפה: יצחק פסיבי, מהרהר בשדה וכואב את מות אמו, בעוד רבקה אקטיבית, מבחינה בו, יורדת מהגמל ומתכסה בצעיף כמחווה של צניעות וכבוד. כניסתה של רבקה אל אוהל שרה מסמלת את חילופי הדורות ואת המשכיות הברית האלוהית, כאשר אהבתו של יצחק אליה מביאה לו את הנחמה המיוחלת.

לקחים לחיים
  • מבחן האופי האמיתי נעשה בפרטים הקטנים ובמעשים ספונטנייםבחיים המקצועיים והאישיים, אנו נוטים להעריך אנשים לפי הצהרותיהם או קורות החיים שלהם. אולם, כמו במבחן הבאר של רבקה, האופי האמיתי מתגלה באופן שבו אדם מתנהג במצבים יומיומיים פשוטים – כיצד הוא מתייחס לנותני שירות, האם הוא מושיט יד לעזרה ללא תמורה נראית לעין, וכיצד הוא פועל תחת לחץ קל. טיפוח נדיבות טבעית בפרטים הקטנים בונה מוניטין אמין ויציב.
  • איזון בין השתדלות אנושית לבין קבלת המציאותעבד אברהם מדגים מודל של פעולה נכונה: הוא מתכנן, מכין שיירה, מציב קריטריונים ברורים, אך בו-בזמן משאיר מקום להשגחה ולתפילה. כאשר אנו ניצבים בפני פרויקט גדול או החלטת חיים, עלינו לעשות את המקסימום המעשי שביכולתנו (השתדלות), אך לדעת לשחרר את האחיזה ולהמתין לראות כיצד הדברים מתפתחים במציאות, מתוך הבנה שלא הכל בשליטתנו.
  • החשיבות של הסכמה מדעת ובחירה חופשית במערכות יחסיםלמרות ההסכמות המשפחתיות והתחושה שהשידוך מכוון משמיים, התורה מתעקשת לשאול את פי הנערה. בכל מערכת יחסים, שותפות או מיזם משותף, אין תחליף להסכמה מלאה, מודעת וחופשית של כל הצדדים המעורבים. כפייה או לחץ חברתי עשויים להוביל להסכמה פורמלית, אך רק בחירה פנימית ואמיתית (כמו ה'אלך' של רבקה) מייצרת מחויבות ארוכת טווח ואהבה בת קיימא.
היבט פילוסופי

הפרק מציג מתח מרתק בין השגחה אלוהית (דטרמיניזם) לבין בחירה חופשית של האדם. מצד אחד, העבד חווה את המפגש כנס גלוי ומתוכנן מראש על ידי האל ('ה' הנחה אותי'). מצד שני, המהלך כולו תלוי לחלוטין בהחלטות אנושיות חופשיות: בטוב ליבה הספונטני של רבקה בבאר, ובהחלטתה האמיצה לעזוב את ביתה ('אלך'). כיצד משתלבים הגורל והבחירה החופשית בחיי האדם? האם הסימנים שאנו רואים בדרך הם הכוונה חיצונית, או שמא אנו אלה שיוצקים להם משמעות באמצעות הבחירות האקטיביות שלנו?

📖 קראו את הפרק המלא

וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וַיהוָה בֵּרַךְ אֶת־אַבְרָהָם בַּכֹּל׃

וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל־עַבְדּוֹ זְקַן בֵּיתוֹ הַמֹּשֵׁל בְּכָל־אֲשֶׁר־לוֹ שִׂים־נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי׃

וְאַשְׁבִּיעֲךָ בַּיהוָה אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם וֵאלֹהֵי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לֹא־תִקַּח אִשָּׁה לִבְנִי מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי אֲשֶׁר אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּקִרְבּוֹ׃

כִּי אֶל־אַרְצִי וְאֶל־מוֹלַדְתִּי תֵּלֵךְ וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי לְיִצְחָק׃

וַיֹּאמֶר אֵלָיו הָעֶבֶד אוּלַי לֹא־תֹאבֶה הָאִשָּׁה לָלֶכֶת אַחֲרַי אֶל־הָאָרֶץ הַזֹּאת הֶהָשֵׁב אָשִׁיב אֶת־בִּנְךָ אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר־יָצָאתָ מִשָּׁם׃

וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן־תָּשִׁיב אֶת־בְּנִי שָׁמָּה׃

יְהוָה אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם אֲשֶׁר לְקָחַנִי מִבֵּית אָבִי וּמֵאֶרֶץ מוֹלַדְתִּי וַאֲשֶׁר דִּבֶּר־לִי וַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע־לִי לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת־הָאָרֶץ הַזֹּאת הוּא יִשְׁלַח מַלְאָכוֹ לְפָנֶיךָ וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי מִשָּׁם׃

וְאִם־לֹא תֹאבֶה הָאִשָּׁה לָלֶכֶת אַחֲרֶיךָ וְנִקִּיתָ מִשְּׁבֻעָתִי זֹאת רַק אֶת־בְּנִי לֹא תָשֵׁב שָׁמָּה׃

וַיָּשֶׂם הָעֶבֶד אֶת־יָדוֹ תַּחַת יֶרֶךְ אַבְרָהָם אֲדֹנָיו וַיִּשָּׁבַע לוֹ עַל־הַדָּבָר הַזֶּה׃

וַיִּקַּח הָעֶבֶד עֲשָׂרָה גְמַלִּים מִגְּמַלֵּי אֲדֹנָיו וַיֵּלֶךְ וְכָל־טוּב אֲדֹנָיו בְּיָדוֹ וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל־אֲרַם נַהֲרַיִם אֶל־עִיר נָחוֹר׃

וַיַּבְרֵךְ הַגְּמַלִּים מִחוּץ לָעִיר אֶל־בְּאֵר הַמָּיִם לְעֵת עֶרֶב לְעֵת צֵאת הַשֹּׁאֲבֹת׃

וַיֹּאמַר יְהוָה אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם הַקְרֵה־נָא לְפָנַי הַיּוֹם וַעֲשֵׂה־חֶסֶד עִם אֲדֹנִי אַבְרָהָם׃

הִנֵּה אָנֹכִי נִצָּב עַל־עֵין הַמָּיִם וּבְנוֹת אַנְשֵׁי הָעִיר יֹצְאֹת לִשְׁאֹב מָיִם׃

וְהָיָה הַנַּעֲרָ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ הַטִּי־נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה וְאָמְרָה שְׁתֵה וְגַם־גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה אֹתָהּ הֹכַחְתָּ לְעַבְדְּךָ לְיִצְחָק וּבָהּ אֵדַע כִּי־עָשִׂיתָ חֶסֶד עִם־אֲדֹנִי׃

וַיְהִי־הוּא טֶרֶם כִּלָּה לְדַבֵּר וְהִנֵּה רִבְקָה יֹצֵאת אֲשֶׁר יֻלְּדָה לִבְתוּאֵל בֶּן־מִלְכָּה אֵשֶׁת נָחוֹר אֲחִי אַבְרָהָם וְכַדָּהּ עַל־שִׁכְמָהּ׃

וְהַנַּעֲרָ טֹבַת מַרְאֶה מְאֹד בְּתוּלָה וְאִישׁ לֹא יְדָעָהּ וַתֵּרֶד הָעַיְנָה וַתְּמַלֵּא כַדָּהּ וַתָּעַל׃

וַיָּרָץ הָעֶבֶד לִקְרָאתָהּ וַיֹּאמֶר הַגְמִיאִינִי נָא מְעַט־מַיִם מִכַּדֵּךְ׃

וַתֹּאמֶר שְׁתֵה אֲדֹנִי וַתְּמַהֵר וַתֹּרֶד כַּדָּהּ עַל־יָדָהּ וַתַּשְׁקֵהוּ׃

וַתְּכַל לְהַשְׁקֹתוֹ וַתֹּאמֶר גַּם לִגְמַלֶּיךָ אֶשְׁאָב עַד אִם־כִּלּוּ לִשְׁתֹּת׃

וַתְּמַהֵר וַתְּעַר כַּדָּהּ אֶל־הַשֹּׁקֶת וַתָּרָץ עוֹד אֶל־הַבְּאֵר לִשְׁאֹב וַתִּשְׁאַב לְכָל־גְּמַלָּיו׃

וְהָאִישׁ מִשְׁתָּאֵה לָהּ מַחֲרִישׁ לָדַעַת הַהִצְלִיחַ יְהוָה דַּרְכּוֹ אִם־לֹא׃

וַיְהִי כַּאֲשֶׁר כִּלּוּ הַגְּמַלִּים לִשְׁתּוֹת וַיִּקַּח הָאִישׁ נֶזֶם זָהָב בֶּקַע מִשְׁקָלוֹ וּשְׁנֵי צְמִידִים עַל־יָדֶיהָ עֲשָׂרָה זָהָב מִשְׁקָלָם׃

וַיֹּאמֶר בַּת־מִי אַתְּ הַגִּידִי נָא לִי הֲיֵשׁ בֵּית־אָבִיךְ מָקוֹם לָנוּ לָלִין׃

וַתֹּאמֶר אֵלָיו בַּת־בְּתוּאֵל אָנֹכִי בֶּן־מִלְכָּה אֲשֶׁר יָלְדָה לְנָחוֹר׃

וַתֹּאמֶר אֵלָיו גַּם־תֶּבֶן גַּם־מִסְפּוֹא רַב עִמָּנוּ גַּם־מָקוֹם לָלוּן׃

וַיִּקֹּד הָאִישׁ וַיִּשְׁתַּחוּ לַיהוָה׃

וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ יְהוָה אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם אֲשֶׁר לֹא־עָזַב חַסְדּוֹ וַאֲמִתּוֹ מֵעִם אֲדֹנִי אָנֹכִי בַּדֶּרֶךְ נָחַנִי יְהוָה בֵּית אֲחֵי אֲדֹנִי׃

וַתָּרָץ הַנַּעֲרָ וַתַּגֵּד לְבֵית אִמָּהּ כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה׃

וּלְרִבְקָה אָח וּשְׁמוֹ לָבָן וַיָּרָץ לָבָן אֶל־הָאִישׁ הַחוּצָה אֶל־הָעָיִן׃

וַיְהִי כִּרְאֹת אֶת־הַנֶּזֶם וְאֶת־הַצְּמִדִים עַל־יְדֵי אֲחֹתוֹ וּכְשָׁמְעוֹ אֶת־דִּבְרֵי רִבְקָה אֲחֹתוֹ לֵאמֹר כֹּה־דִבֶּר אֵלַי הָאִישׁ וַיָּבֹא אֶל־הָאִישׁ וְהִנֵּה עֹמֵד עַל־הַגְּמַלִּים עַל־הָעָיִן׃

וַיֹּאמֶר בּוֹא בְּרוּךְ יְהוָה לָמָּה תַעֲמֹד בַּחוּץ וְאָנֹכִי פִּנִּיתִי הַבַּיִת וּמָקוֹם לַגְּמַלִּים׃

וַיָּבֹא הָאִישׁ הַבַּיְתָה וַיְפַתַּח הַגְּמַלִּים וַיִּתֵּן תֶּבֶן וּמִסְפּוֹא לַגְּמַלִּים וּמַיִם לִרְחֹץ רַגְלָיו וְרַגְלֵי הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר אִתּוֹ׃

ויישם [וַיּוּשַׂם] לְפָנָיו לֶאֱכֹל וַיֹּאמֶר לֹא אֹכַל עַד אִם־דִּבַּרְתִּי דְּבָרָי וַיֹּאמֶר דַּבֵּר׃

וַיֹּאמַר עֶבֶד אַבְרָהָם אָנֹכִי׃

וַיהוָה בֵּרַךְ אֶת־אֲדֹנִי מְאֹד וַיִּגְדָּל וַיִּתֶּן־לוֹ צֹאן וּבָקָר וְכֶסֶף וְזָהָב וַעֲבָדִם וּשְׁפָחֹת וּגְמַלִּים וַחֲמֹרִים׃

וַתֵּלֶד שָׂרָה אֵשֶׁת אֲדֹנִי בֵן לַאדֹנִי אַחֲרֵי זִקְנָתָהּ וַיִּתֶּן־לּוֹ אֶת־כָּל־אֲשֶׁר־לוֹ׃

וַיַּשְׁבִּעֵנִי אֲדֹנִי לֵאמֹר לֹא־תִקַּח אִשָּׁה לִבְנִי מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי אֲשֶׁר אָנֹכִי יֹשֵׁב בְּאַרְצוֹ׃

אִם־לֹא אֶל־בֵּית־אָבִי תֵּלֵךְ וְאֶל־מִשְׁפַּחְתִּי וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי׃

וָאֹמַר אֶל־אֲדֹנִי אֻלַי לֹא־תֵלֵךְ הָאִשָּׁה אַחֲרָי׃

וַיֹּאמֶר אֵלָי יְהוָה אֲשֶׁר־הִתְהַלַּכְתִּי לְפָנָיו יִשְׁלַח מַלְאָכוֹ אִתָּךְ וְהִצְלִיחַ דַּרְכֶּךָ וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי מִמִּשְׁפַּחְתִּי וּמִבֵּית אָבִי׃

אָז תִּנָּקֶה מֵאָלָתִי כִּי תָבוֹא אֶל־מִשְׁפַּחְתִּי וְאִם־לֹא יִתְּנוּ לָךְ וְהָיִיתָ נָקִי מֵאָלָתִי׃

וָאָבֹא הַיּוֹם אֶל־הָעָיִן וָאֹמַר יְהוָה אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם אִם־יֶשְׁךָ־נָּא מַצְלִיחַ דַּרְכִּי אֲשֶׁר אָנֹכִי הֹלֵךְ עָלֶיהָ׃

הִנֵּה אָנֹכִי נִצָּב עַל־עֵין הַמָּיִם וְהָיָה הָעַלְמָה הַיֹּצֵאת לִשְׁאֹב וְאָמַרְתִּי אֵלֶיהָ הַשְׁקִינִי־נָא מְעַט־מַיִם מִכַּדֵּךְ׃

וְאָמְרָה אֵלַי גַּם־אַתָּה שְׁתֵה וְגַם לִגְמַלֶּיךָ אֶשְׁאָב הִוא הָאִשָּׁה אֲשֶׁר־הֹכִיחַ יְהוָה לְבֶן־אֲדֹנִי׃

אֲנִי טֶרֶם אֲכַלֶּה לְדַבֵּר אֶל־לִבִּי וְהִנֵּה רִבְקָה יֹצֵאת וְכַדָּהּ עַל־שִׁכְמָהּ וַתֵּרֶד הָעַיְנָה וַתִּשְׁאָב וָאֹמַר אֵלֶיהָ הַשְׁקִינִי נָא׃

וַתְּמַהֵר וַתּוֹרֶד כַּדָּהּ מֵעָלֶיהָ וַתֹּאמֶר שְׁתֵה וְגַם־גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה וָאֵשְׁתְּ וְגַם הַגְּמַלִּים הִשְׁקָתָה׃

וָאֶשְׁאַל אֹתָהּ וָאֹמַר בַּת־מִי אַתְּ וַתֹּאמֶר בַּת־בְּתוּאֵל בֶּן־נָחוֹר אֲשֶׁר יָלְדָה־לּוֹ מִלְכָּה וָאָשִׂם הַנֶּזֶם עַל־אַפָּהּ וְהַצְּמִידִים עַל־יָדֶיהָ׃

וָאֶקֹּד וָאֶשְׁתַּחֲוֶה לַיהוָה וָאֲבָרֵךְ אֶת־יְהוָה אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם אֲשֶׁר הִנְחַנִי בְּדֶרֶךְ אֱמֶת לָקַחַת אֶת־בַּת־אֲחִי אֲדֹנִי לִבְנוֹ׃

וְעַתָּה אִם־יֶשְׁכֶם עֹשִׂים חֶסֶד וֶאֱמֶת אֶת־אֲדֹנִי הַגִּידוּ לִי וְאִם־לֹא הַגִּידוּ לִי וְאֶפְנֶה עַל־יָמִין אוֹ עַל־שְׂמֹאל׃

וַיַּעַן לָבָן וּבְתוּאֵל וַיֹּאמְרוּ מֵיְהוָה יָצָא הַדָּבָר לֹא נוּכַל דַּבֵּר אֵלֶיךָ רַע אוֹ־טוֹב׃

הִנֵּה־רִבְקָה לְפָנֶיךָ קַח וָלֵךְ וּתְהִי אִשָּׁה לְבֶן־אֲדֹנֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה׃

וַיְהִי כַּאֲשֶׁר שָׁמַע עֶבֶד אַבְרָהָם אֶת־דִּבְרֵיהֶם וַיִּשְׁתַּחוּ אַרְצָה לַיהוָה׃

וַיּוֹצֵא הָעֶבֶד כְּלֵי־כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּבְגָדִים וַיִּתֵּן לְרִבְקָה וּמִגְדָּנֹת נָתַן לְאָחִיהָ וּלְאִמָּהּ׃

וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ הוּא וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר־עִמּוֹ וַיָּלִינוּ וַיָּקוּמוּ בַבֹּקֶר וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֻנִי לַאדֹנִי׃

וַיֹּאמֶר אָחִיהָ וְאִמָּהּ תֵּשֵׁב הַנַּעֲרָ אִתָּנוּ יָמִים אוֹ עָשׂוֹר אַחַר תֵּלֵךְ׃

וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַל־תְּאַחֲרוּ אֹתִי וַיהוָה הִצְלִיחַ דַּרְכִּי שַׁלְּחוּנִי וְאֵלְכָה לַאדֹנִי׃

וַיֹּאמְרוּ נִקְרָא לַנַּעֲרָ וְנִשְׁאֲלָה אֶת־פִּיהָ׃

וַיִּקְרְאוּ לְרִבְקָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶיהָ הֲתֵלְכִי עִם־הָאִישׁ הַזֶּה וַתֹּאמֶר אֵלֵךְ׃

וַיְשַׁלְּחוּ אֶת־רִבְקָה אֲחֹתָם וְאֶת־מֵנִקְתָּהּ וְאֶת־עֶבֶד אַבְרָהָם וְאֶת־אֲנָשָׁיו׃

וַיְבָרֲכוּ אֶת־רִבְקָה וַיֹּאמְרוּ לָהּ אֲחֹתֵנוּ אַתְּ הֲיִי לְאַלְפֵי רְבָבָה וְיִירַשׁ זַרְעֵךְ אֵת שַׁעַר שֹׂנְאָיו׃

וַתָּקָם רִבְקָה וְנַעֲרֹתֶיהָ וַתִּרְכַּבְנָה עַל־הַגְּמַלִּים וַתֵּלַכְנָה אַחֲרֵי הָאִישׁ וַיִּקַּח הָעֶבֶד אֶת־רִבְקָה וַיֵּלַךְ׃

וְיִצְחָק בָּא מִבּוֹא בְּאֵר לַחַי רֹאִי וְהוּא יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב׃

וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה גְמַלִּים בָּאִים׃

וַתִּשָּׂא רִבְקָה אֶת־עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא אֶת־יִצְחָק וַתִּפֹּל מֵעַל הַגָּמָל׃

וַתֹּאמֶר אֶל־הָעֶבֶד מִי־הָאִישׁ הַלָּזֶה הַהֹלֵךְ בַּשָּׂדֶה לִקְרָאתֵנוּ וַיֹּאמֶר הָעֶבֶד הוּא אֲדֹנִי וַתִּקַּח הַצָּעִיף וַתִּתְכָּס׃

וַיְסַפֵּר הָעֶבֶד לְיִצְחָק אֵת כָּל־הַדְּבָרִים אֲשֶׁר עָשָׂה׃

וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ וַיִּקַּח אֶת־רִבְקָה וַתְּהִי־לוֹ לְאִשָּׁה וַיֶּאֱהָבֶהָ וַיִּנָּחֵם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמּוֹ׃

המשיכו לקרוא באפליקציה ←