בראשית · פרק י״ט
חורבן סדום ועמורה: המבחן המוסרי האחרון
וַתַּבֵּ֥ט אִשְׁתּ֖וֹ mֵאַחֲרָ֑יו וַתְּהִ֖י נְצִ֥יב מֶֽלַח׃
פסוק כוהמלאכים שהצילו את לוט
הלילה נספר על לוט, איש טוב שגר בעיר סדום. ערב אחד הגיעו לעיר שני אורחים מיוחדים במינם – הם היו מלאכים שנראו כמו אנשים רגילים. לוט קיבל אותם בביתו בחום רב, הכין להם ארוחה טעימה ודאג להם למיטה חמה. המלאכים ראו שלוט הוא איש טוב לב, והחליטו להציל אותו ואת משפחתו מפני סכנה גדולה שעמדה להגיע לעיר. הם אמרו ללוט: 'קח את אשתך ואת בנותיך, וברחו מהר אל ההרים הבטוחים!'. המלאכים אפילו החזיקו להם ביד כדי לעזור להם לרוץ מהר. הם נתנו להם עצה חשובה מאוד: 'רוצו קדימה ואל תסתכלו אחורה!'. לוט ובנותיו הקשיבו, רצו באומץ והגיעו למקום בטוח ונעים בהרים, שם יכלו להתחיל חיים חדשים וטובים, מלאי שקט וביטחון.
הפסוק מזכיר לנו כמה קשה לילדים ולמבוגרים להיפרד מהמוכר, גם כשהוא מזיק להם, ומדגיש את החשיבות של ליווי ותמיכה ברגעי שינוי ומעבר.
הסיפור של לוט והמלאכים מדגיש את החשיבות של הקשבה לעצות טובות של מי שדואג לנו ושומר עלינו. לפעמים, כשאנחנו צריכים לעשות שינוי או לעבור למקום חדש (כמו גן חדש, בית ספר או מעבר דירה), זה יכול להרגיש קצת מפחיד וקשה לשחרר את מה שהיה. כהורים, נוכל להשתמש בסיפור כדי לשוחח עם הילד על כך שהבטה קדימה באומץ ובאמונה עוזרת לנו לצמוח, ושגם כשיש שינויים, אנחנו תמיד שומרים עליהם ומחזיקים להם את היד.
- איך לדעתך הרגיש לוט כשהמלאכים החזיקו לו ביד ועזרו לו לרוץ?
- אם היית צריך לבחור חפץ אחד קטן לקחת איתך למסע חדש, מה היית בוחר?
- למה לדעתך חשוב להסתכל קדימה אל הדברים הטובים שמחכים לנו מחר?
הבריחה הגדולה מסדום
דמיין שאתה גר בעיר רועשת ומבולגנת, שבה האנשים לא אוהבים לעזור זה לזה. לוט היה איש טוב שגר בעיר כזו, שנקראה סדום. ערב אחד הגיעו אליו שני אורחים מיוחדים, שהיו בעצם מלאכים! לוט קיבל אותם בשמחה, הכין להם ארוחה טעימה ודאג להם מאוד. אבל אנשי העיר לא רצו שהאורחים יישארו. המלאכים הטובים הגנו על לוט ומשפחתו, והסבירו להם שהעיר עומדת להיחרב בגלל הרשע שבה. הם אמרו להם: 'רוצו מהר אל ההרים, ואל תסתכלו אחורה בשום אופן!'. לוט, אשתו ובנותיו רצו מהר-מהר. הלב פעם חזק, הרוח נשבה, והם התקדמו קדימה אל מקום בטוח וחדש.
אשתו של לוט לא התאפקה, הסתכלה אחורה על העיר שהיא עזבה, והפכה לפסל של מלח. זה מלמד אותנו שלפעמים צריך להסתכל קדימה אל העתיד ולא להצטער על מה שהשארנו מאחור.
הידעת שעד היום, ליד ים המלח, ישנו סלע מלח מיוחד שנראה כמו דמות אישה, ואנשים קוראים לו 'אשת לוט'?
מה יקרה ללוט ולבנותיו כשיגיעו למערה חשוכה בהרים? בפרק הבא נגלה!
לילה מטורף בסדום: הבריחה ברגע האחרון
הסיפור מתרחש בעיר סדום, מקום שבו חוקי המוסר והכנסת האורחים פשוט לא קיימים. לוט, אחיינו של אברהם, מארח בביתו שני מלאכים שנראים כאנשים רגילים. מהר מאוד, המון זועם מתושבי העיר מקיף את הבית ודורש להוציא את האורחים כדי לפגוע בהם. לוט מנסה להגן עליהם ומציע פשרה קשה ומזעזעת, אך ההמון כמעט שובר את הדלת. ברגע האחרון, המלאכים מכים את האנשים בעיוורון ומצילים את לוט. עם שחר, המלאכים מאיצים בלוט ובמשפחתו לברוח מהעיר שעומדת להיחרב בגל אש וגופרית. הם מקבלים הוראה קשוחה: לרוץ קדימה ולא להביט לאחור. אשתו של לוט מביטה לאחור והופכת לנציב מלח, בעוד לוט ובנותיו ניצלים ומגיעים להרים.
כשבורחים ממקום רע, לפעמים קשה לשחרר ולהשאיר אותו מאחור. אשת לוט הביטה לאחור למרות האזהרה, וזה עלה לה בחייה - שיעור על החשיבות של לדעת מתי להתקדם הלאה בחיים.
כשיש סביבכם לחץ חברתי מטורף לעשות משהו רע, אל תנסו לרצות את כולם או להתפשר איתם באמצע. לפעמים הדרך היחידה היא פשוט לחתוך, להתרחק ולמצוא את האנשים שבאמת דואגים לכם.
לעמוד מול המון זועם בסדום זה כמו לנסות להגן על ילד חדש בבית הספר שכולם החליטו להחרים בקבוצת הווטסאפ הכיתתית, כשכל הכיתה יוצאת נגדך כי העזת לעזור לו.
חורבן סדום: כשהמוסר קורס לחלוטין
הפרק מביא אותנו אל תוך המציאות האפלה של סדום. לוט מארח שני מלאכים, אך תושבי העיר מקיפים את ביתו ודורשים לבצע בהם מעשה אלימות קבוצתי קשה. לוט, בניסיון נואש להגן על אורחיו בהתאם לתרבות האירוח של אותם ימים, מציע להמון את שתי בנותיו במקומם – הצעה שמראה כמה המוסר שלו עצמו התעוות תחת השפעת סדום. המלאכים מתערבים, מסנוורים את ההמון ומצילים את לוט. הם מורים לו לברוח מיד עם משפחתו כי העיר עומדת להיחרב. לוט מתמהמה, אך המלאכים מושכים אותו החוצה בכוח. במהלך המנוסה, אשתו של לוט מביטה לאחור והופכת לנציב מלח. לאחר שהעיר נחרבת באש וגופרית, לוט ובנותיו מוצאים מקלט במערה מבודדת. הבנות, שבטוחות שהן השורדות היחידות בעולם ואין עוד גברים שימשיכו את שושלתן, משקות את אביהן יין כדי להרות לו. מהקשר הטרגי הזה נולדים מואב ועמון, שיהפכו בעתיד לעמים שכנים ויריבים של בני ישראל.
הפסוק מתאר את רגע השיא הטרגי של הבריחה מסדום. אשת לוט, בניגוד לציווי המפורש של המלאכים, מביטה לאחור אל העיר החרבה והופכת לנציב מלח. מבט זה אינו רק סקרנות פיזית, אלא ביטוי ספרותי ופסיכולוגי עמוק לקושי להתנתק מהעבר, מהבית ומהחברה המושחתת שבה חיה, גם כאשר היא יודעת שהיא ניצלת מחורבן מוחלט.
להעמקה בסיפור⌄
הסיפור של חורבן סדום הוא הרבה יותר מסתם סיפור על אש וגופרית שיורדת מהשמיים. הוא מציג לנו קריסה מוסרית טוטאלית בכמה מעגלים שונים, ומאלץ אותנו לשאול מה קורה לאדם שמנסה לשמור על אנושיות בתוך סביבה מושחתת לחלוטין. בהתחלה אנחנו פוגשים את אנשי סדום. התורה מדגישה שכולם הגיעו להקיף את ביתו של לוט – 'מנער ועד זקן, כל העם מקצה'. אין שם צדיק אחד לרפואה, אין קול שפוי שיגיד 'עצרו, זה לא אנושי'. המטרה שלהם היא לפגוע באורחים חסרי הישע, מעשה שמבטא את שיא האכזריות, האלימות והשנאה לזרים. אבל המתח האמיתי והמטריד ביותר מתחיל דווקא כשלוט מנסה לפתור את המשבר. לוט גדל בבית אברהם, הוא מכיר היטב את הערך של הכנסת אורחים ורוצה לעשות את הדבר הנכון. אבל החיים הממושכים בסדום שחקו את המצפן המוסרי שלו. כדי להגן על האורחים שלו, הוא מוכן להקריב את הבנות שלו ולמסור אותן להמון הזועם מחוץ לדלת. זו דילמה איומה שמראה איך המוסר של לוט התעוות לחלוטין תחת השפעת המקום: הוא מנסה לקיים ערך אחד (הגנת האורח) על ידי ביצוע פשע נורא אחר (הפקרת בנותיו). המלאכים מבינים שלוט ומשפחתו לא יכולים להישאר שם יותר. אפילו כשהם מצילים אותו ומורים לו לברוח מיד, לוט מתמהמה ומסרב להאמין. הוא קשור פיזית ונפשית לסדום, לרכוש שלו, למעמד שלו. המלאכים צריכים ממש לגרור אותו ואת משפחתו החוצה בידיים, מתוך חמלה אלוהית ולא בגלל שמגיע לו. הבריחה הזו מלווה בטרגדיה נוספת: אשת לוט מביטה לאחור והופכת לנציב מלח. המבט הזה הוא לא סתם סקרנות אנושית; הוא מייצג את חוסר היכולת שלה לשחרר את העולם הישן שלה, את החיים הנוחים שהשאירה מאחור, גם כשהם היו מורעלים ורעים. הסוף של הפרק, במערה המבודדת, חושף את הפוסט-טראומה העמוקה של הבנות. הן בטוחות שהעולם כולו נחרב ושאין להן שום דרך להמשיך את האנושות מלבד הצעד הקיצוני של השקיית אביהן ביין ושכיבה עמו. הסיפור הקשה הזה מראה לנו איך סביבה רעילה מחלחלת לתוך האנשים, ואיך קשה מאוד לצאת נקיים ממקום מושחת.
אם היית במקום לוט, האם היית מסכים לעזוב את כל החיים והרכוש שלך מאחור ברגע אחד בלי להביט לאחור, או שהיית מתמהמה כמוהו?
חורבן סדום ועמורה: המבחן המוסרי האחרון
בראשית פרק י"ט מביא אל קיצו את סיפורה של העיר סדום, כסמל לחברה שהגיעה לריקבון מוסרי מוחלט. שני מלאכים בדמות אנשים מגיעים לעיר, ולוט, אחיינו של אברהם, מארח אותם בביתו בנחישות. אולם, המון זועם מכל קצוות העיר מקיף את הבית ותובע להוציא את האורחים כדי להתעלל בהם מינית. לוט יוצא אליהם ומציע הצעה מזעזעת: למסור את שתי בנותיו הבתולות להמון בתמורה לשלום אורחיו. ההמון מסרב בתוקף ומנסה לפרוץ את הדלת, אך המלאכים מתערבים, מסנוורים את התוקפים ומצילים את לוט. המלאכים מבהירים ללוט כי העיר עומדת להישמד ומורים לו למלט את משפחתו. לוט מנסה להזהיר את חתניו, אך אלו לועגים לו. עם שחר, המלאכים מושכים בכוח את לוט, אשתו ושתי בנותיו אל מחוץ לעיר ומזהירים אותם שלא להביט לאחור. אלוהים מחרב את סדום ועמורה בגשם של גופרית ואש. במהלך המנוסה, אשת לוט מביטה לאחור והופכת לנציב מלח. לוט ובנותיו מוצאים מקלט במערה בהרים. בטוחות שהאנושות כולה נכחדה, בנות לוט משקות את אביהן יין בשני לילות עוקבים ושוכבות עמו כדי להמשיך את זרען. משני הריונות אלו נולדים מואב ועמון.
הפסוק מתאר את רגע השיא הטרגי של הבריחה מסדום. אשת לוט, בניגוד לציווי המפורש של המלאכים, מביטה לאחור אל העיר החרבה והופכת לנציב מלח. מבט זה אינו רק סקרנות פיזית, אלא ביטוי ספרותי ופסיכולוגי עמוק לקושי להתנתק מהעבר, מהבית ומהחברה המושחתת שבה חיה, גם כאשר היא יודעת שהיא ניצלת מחורבן מוחלט.
הדרש — קריאה לעומק⌄
פרק י'ט בבראשית מציג את אחד הסיפורים המטלטלים והמורכבים ביותר במקרא, המהווה מחקר ספרותי ופילוסופי עמוק על התפרקות מוסרית, פוסט-טראומה והשפעת הסביבה על הפרט. המפגש בשער העיר בין לוט למלאכים מהדהד באופן מכוון את הכנסת האורחים המופתית של אברהם בפרק הקודם, אך הניגוד ביניהם חריף ומנבא רעות: בעוד אברהם מארח במרחב הפתוח והבטוח של אלוני ממרא, לוט נאלץ להפציר באורחיו שוב ושוב להיכנס לביתו, מתוך ידיעה ברורה שהרחוב בסדום הוא מקום מסוכן מאין כמוהו. הריקבון החברתי של סדום נחשף במלוא כיעורו כאשר כל אנשי העיר, 'מנער ועד זקן, כל העם מקצה', מקיפים את הבית. דרישתם 'הוציאם אלינו ונדעה אותם' אינה רק ביטוי לתוקפנות מינית, אלא שימוש באלימות קבוצתית ככלי להפגנת כוח, השפלה מוחלטת של הזר ורמיסת כל חוק אנושי של חמלה והגנה על החלש. תגובתו של לוט חושפת את הטרגדיה המוסרית האישית שלו. הוא אמנם מנסה לשמור על חוקי האירוח המקודשים, אך הצעתו הנואשת והמזעזעת להקריב את שתי בנותיו הבתולות להמון הזועם בתמורה לשלום אורחיו מעידה כי המצפן המוסרי שלו עצמו נפגם עמוקות מהשהות הממושכת בסדום. הוא מוכן לבצע עוול מוסרי נורא כלפי משפחתו שלו כדי למנוע פגיעה באורחיו, מה שמראה כיצד החיים בחברה מושחתת מעוותים גם את האדם המנסה להיות טוב. המלאכים, הפועלים כשלוחי הדין והרחמים האלוהיים, נאלצים להתערב באופן פיזי כדי להציל את המצב. הם מסנוורים את אנשי העיר – עיוורון פיזי המשמש כבבואה אירונית לעיוורונם המוסרי של התוקפים – ומחלצים את לוט פנימה. תהליך ההצלה עצמו רווי בהתמהמהות ובחוסר אמונה. חתניו של לוט לועגים לאזהרותיו, והוא עצמו מתקשה להיפרד מרכושו וממעמדו, עד שהמלאכים ממש אוחזים בידו וביד משפחתו ומוציאים אותם בכוח 'בחמלת ה' עליו'. הבריחה מסדום דורשת ניתוק מוחלט וחד-משמעי, המיוצג באיסור החמור להביט לאחור. אשת לוט, שאינה מסוגלת להתנתק נפשית מהעולם שהשאירה מאחור, מביטה לאחור והופכת לנציב מלח – סמל נצחי וקפוא של חוסר יכולת להשתנות, להתקדם ולהיפרד מהעבר המזיק. חורבן הערים באש וגופרית מותיר את האזור כולו ככבשן עשן, מחזה שאברהם צופה בו מרחוק, המדגיש את הניגוד בין צדקתו של אברהם לחורבנה הטוטאלי של סדום. הפרק חותם באפיזודה קשה ומטרידה במערה בהרים. בנות לוט, שחוו את קריסת עולמן המוכר ובטוחות כי האנושות כולה הושמדה באסון קטסטרופלי, פועלות מתוך ייאוש קיומי עמוק ורצון הישרדותי קיצוני להמשכיות החיים. הן משתמשות ביין כדי לנטרל את מודעותו של אביהן ומולידות ממנו את מואב ועמון. מעשה זה, הגובל בגילוי עריות מובהק, נשפט במקרא במורכבות עצומה: מצד אחד יש כאן הכרה בתושייה וביצר הקיום הנואש שלהן, ומצד שני הוא מטיל צל מוסרי והיסטורי כבד על מקורם של העמים השכנים לישראל, מואב ועמון, שנולדו מתוך חשכה, שכרות וטראומה משפחתית קשה.
- הסכנה שבקונפורמיזם חברתי ועיוורון מוסריבסדום, 'כל העם מקצה' שותף לפשע. כאשר נורמות חברתיות הופכות להיות אכזריות או פוגעניות, קל מאוד לפרט להיסחף אחרי הרוב או לעמוד מנגד. בעולם המודרני, זה יכול להתבטא בשתיקה מול עוול במקום העבודה, או בהשתתפות פסיבית בחרם חברתי ברשתות. השיעור מסדום הוא החובה המוסרית לפתח חשיבה עצמאית ולסרב לקחת חלק ברשע קבוצתי, גם כשהוא נראה מובן מאליו לכולם סביבך.
- מחיר ההתמהמהות והקושי להיפרד מהמוכרלוט ואשתו התקשו לעזוב את סדום למרות שידעו שהיא עומדת להיחרב. לעיתים קרובות אנו נשארים במצבים מזיקים – כמו מערכת יחסים הרסנית, סביבת עבודה שוחקת או הרגלים רעים – פשוט כי השינוי מפחיד אותנו והעבר מוכר ונוח. הפיכתה של אשת לוט לנציב מלח מזכירה לנו שההתעקשות להביט לאחור ולהיאחז במה שאיבד את ערכו עלולה להקפיא אותנו ולמנוע מאיתנו לצמוח ולהינצל.
- ההשלכות של קבלת החלטות מתוך פאניקה ובידודבנות לוט פעלו מתוך הנחה מוטעית שהעולם כולו נחרב ואין עוד איש בארץ. הבידוד הפיזי והנפשי שלהן הוביל להחלטה קיצונית ופוגענית. בחיים המודרניים, כשאנו חווים משבר קשה או תחושת בדידות עמוקה, אנו עלולים להרגיש ש'אין מוצא' ולקבל החלטות פזיזות והרסניות. הלקח הוא לעולם לא לפעול מתוך תחושת סוף העולם; תמיד יש לחפש נקודת מבט חיצונית, לפתוח את הדלת ולגלות שהעולם גדול ומלא אפשרויות מכפי שנראה לנו ברגע המשבר.
האם ניתן להצדיק את מעשיו של לוט בהצעת בנותיו להמון, או את מעשי בנותיו במערה, לאור נסיבות הקיצון שבהן פעלו? הפרק מעלה שאלה קשה לגבי גבולות המוסר במצבי הישרדות ומשבר קיצוניים, ומותיר אותנו לתהות האם ערכים מוסריים הם מוחלטים או שהם קורסים בהכרח מול איומים קיומיים.
📖 קראו את הפרק המלא⌄
וַיָּבֹאוּ שְׁנֵי הַמַּלְאָכִים סְדֹמָה בָּעֶרֶב וְלוֹט יֹשֵׁב בְּשַׁעַר־סְדֹם וַיַּרְא־לוֹט וַיָּקָם לִקְרָאתָם וַיִּשְׁתַּחוּ אַפַּיִם אָרְצָה׃
וַיֹּאמֶר הִנֶּה נָּא־אֲדֹנַי סוּרוּ נָא אֶל־בֵּית עַבְדְּכֶם וְלִינוּ וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם וְהִשְׁכַּמְתֶּם וַהֲלַכְתֶּם לְדַרְכְּכֶם וַיֹּאמְרוּ לֹּא כִּי בָרְחוֹב נָלִין׃
וַיִּפְצַר־בָּם מְאֹד וַיָּסֻרוּ אֵלָיו וַיָּבֹאוּ אֶל־בֵּיתוֹ וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה וּמַצּוֹת אָפָה וַיֹּאכֵלוּ׃
טֶרֶם יִשְׁכָּבוּ וְאַנְשֵׁי הָעִיר אַנְשֵׁי סְדֹם נָסַבּוּ עַל־הַבַּיִת מִנַּעַר וְעַד־זָקֵן כָּל־הָעָם מִקָּצֶה׃
וַיִּקְרְאוּ אֶל־לוֹט וַיֹּאמְרוּ לוֹ אַיֵּה הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר־בָּאוּ אֵלֶיךָ הַלָּיְלָה הוֹצִיאֵם אֵלֵינוּ וְנֵדְעָה אֹתָם׃
וַיֵּצֵא אֲלֵהֶם לוֹט הַפֶּתְחָה וְהַדֶּלֶת סָגַר אַחֲרָיו׃
וַיֹּאמַר אַל־נָא אַחַי תָּרֵעוּ׃
הִנֵּה־נָא לִי שְׁתֵּי בָנוֹת אֲשֶׁר לֹא־יָדְעוּ אִישׁ אוֹצִיאָה־נָּא אֶתְהֶן אֲלֵיכֶם וַעֲשׂוּ לָהֶן כַּטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם רַק לָאֲנָשִׁים הָאֵל אַל־תַּעֲשׂוּ דָבָר כִּי־עַל־כֵּן בָּאוּ בְּצֵל קֹרָתִי׃
וַיֹּאמְרוּ גֶּשׁ־הָלְאָה וַיֹּאמְרוּ הָאֶחָד בָּא־לָגוּר וַיִּשְׁפֹּט שָׁפוֹט עַתָּה נָרַע לְךָ מֵהֶם וַיִּפְצְרוּ בָאִישׁ בְּלוֹט מְאֹד וַיִּגְּשׁוּ לִשְׁבֹּר הַדָּלֶת׃
וַיִּשְׁלְחוּ הָאֲנָשִׁים אֶת־יָדָם וַיָּבִיאוּ אֶת־לוֹט אֲלֵיהֶם הַבָּיְתָה וְאֶת־הַדֶּלֶת סָגָרוּ׃
וְאֶת־הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר־פֶּתַח הַבַּיִת הִכּוּ בַּסַּנְוֵרִים מִקָּטֹן וְעַד־גָּדוֹל וַיִּלְאוּ לִמְצֹא הַפָּתַח׃
וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים אֶל־לוֹט עֹד מִי־לְךָ פֹה חָתָן וּבָנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ וְכֹל אֲשֶׁר־לְךָ בָּעִיר הוֹצֵא מִן־הַמָּקוֹם׃
כִּי־מַשְׁחִתִים אֲנַחְנוּ אֶת־הַמָּקוֹם הַזֶּה כִּי־גָדְלָה צַעֲקָתָם אֶת־פְּנֵי יְהוָה וַיְשַׁלְּחֵנוּ יְהוָה לְשַׁחֲתָהּ׃
וַיֵּצֵא לוֹט וַיְדַבֵּר אֶל־חֲתָנָיו לֹקְחֵי בְנֹתָיו וַיֹּאמֶר קוּמוּ צְּאוּ מִן־הַמָּקוֹם הַזֶּה כִּי־מַשְׁחִית יְהוָה אֶת־הָעִיר וַיְהִי כִמְצַחֵק בְּעֵינֵי חֲתָנָיו׃
וּכְמוֹ הַשַּׁחַר עָלָה וַיָּאִיצוּ הַמַּלְאָכִים בְּלוֹט לֵאמֹר קוּם קַח אֶת־אִשְׁתְּךָ וְאֶת־שְׁתֵּי בְנֹתֶיךָ הַנִּמְצָאֹת פֶּן־תִּסָּפֶה בַּעֲוֺן הָעִיר׃
וַיִּתְמַהְמָהּ וַיַּחֲזִקוּ הָאֲנָשִׁים בְּיָדוֹ וּבְיַד־אִשְׁתּוֹ וּבְיַד שְׁתֵּי בְנֹתָיו בְּחֶמְלַת יְהוָה עָלָיו וַיֹּצִאֻהוּ וַיַּנִּחֻהוּ מִחוּץ לָעִיר׃
וַיְהִי כְהוֹצִיאָם אֹתָם הַחוּצָה וַיֹּאמֶר הִמָּלֵט עַל־נַפְשֶׁךָ אַל־תַּבִּיט אַחֲרֶיךָ וְאַל־תַּעֲמֹד בְּכָל־הַכִּכָּר הָהָרָה הִמָּלֵט פֶּן־תִּסָּפֶה׃
וַיֹּאמֶר לוֹט אֲלֵהֶם אַל־נָא אֲדֹנָי׃
הִנֵּה־נָא מָצָא עַבְדְּךָ חֵן בְּעֵינֶיךָ וַתַּגְדֵּל חַסְדְּךָ אֲשֶׁר עָשִׂיתָ עִמָּדִי לְהַחֲיוֹת אֶת־נַפְשִׁי וְאָנֹכִי לֹא אוּכַל לְהִמָּלֵט הָהָרָה פֶּן־תִּדְבָּקַנִי הָרָעָה וָמַתִּי׃
הִנֵּה־נָא הָעִיר הַזֹּאת קְרֹבָה לָנוּס שָׁמָּה וְהִיא מִצְעָר אִמָּלְטָה נָּא שָׁמָּה הֲלֹא מִצְעָר הִוא וּתְחִי נַפְשִׁי׃
וַיֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּה נָשָׂאתִי פָנֶיךָ גַּם לַדָּבָר הַזֶּה לְבִלְתִּי הָפְכִּי אֶת־הָעִיר אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ׃
מַהֵר הִמָּלֵט שָׁמָּה כִּי לֹא אוּכַל לַעֲשׂוֹת דָּבָר עַד־בֹּאֲךָ שָׁמָּה עַל־כֵּן קָרָא שֵׁם־הָעִיר צוֹעַר׃
הַשֶּׁמֶשׁ יָצָא עַל־הָאָרֶץ וְלוֹט בָּא צֹעֲרָה׃
וַיהוָה הִמְטִיר עַל־סְדֹם וְעַל־עֲמֹרָה גָּפְרִית וָאֵשׁ מֵאֵת יְהוָה מִן־הַשָּׁמָיִם׃
וַיַּהֲפֹךְ אֶת־הֶעָרִים הָאֵל וְאֵת כָּל־הַכִּכָּר וְאֵת כָּל־יֹשְׁבֵי הֶעָרִים וְצֶמַח הָאֲדָמָה׃
וַתַּבֵּט אִשְׁתּוֹ מֵאַחֲרָיו וַתְּהִי נְצִיב מֶלַח׃
וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר אֶל־הַמָּקוֹם אֲשֶׁר־עָמַד שָׁם אֶת־פְּנֵי יְהוָה׃
וַיַּשְׁקֵף עַל־פְּנֵי סְדֹם וַעֲמֹרָה וְעַל־כָּל־פְּנֵי אֶרֶץ הַכִּכָּר וַיַּרְא וְהִנֵּה עָלָה קִיטֹר הָאָרֶץ כְּקִיטֹר הַכִּבְשָׁן׃
וַיְהִי בְּשַׁחֵת אֱלֹהִים אֶת־עָרֵי הַכִּכָּר וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת־אַבְרָהָם וַיְשַׁלַּח אֶת־לוֹט מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה בַּהֲפֹךְ אֶת־הֶעָרִים אֲשֶׁר־יָשַׁב בָּהֵן לוֹט׃
וַיַּעַל לוֹט מִצּוֹעַר וַיֵּשֶׁב בָּהָר וּשְׁתֵּי בְנֹתָיו עִמּוֹ כִּי יָרֵא לָשֶׁבֶת בְּצוֹעַר וַיֵּשֶׁב בַּמְּעָרָה הוּא וּשְׁתֵּי בְנֹתָיו׃
וַתֹּאמֶר הַבְּכִירָה אֶל־הַצְּעִירָה אָבִינוּ זָקֵן וְאִישׁ אֵין בָּאָרֶץ לָבוֹא עָלֵינוּ כְּדֶרֶךְ כָּל־הָאָרֶץ׃
לְכָה נַשְׁקֶה אֶת־אָבִינוּ יַיִן וְנִשְׁכְּבָה עִמּוֹ וּנְחַיֶּה מֵאָבִינוּ זָרַע׃
וַתַּשְׁקֶיןָ אֶת־אֲבִיהֶן יַיִן בַּלַּיְלָה הוּא וַתָּבֹא הַבְּכִירָה וַתִּשְׁכַּב אֶת־אָבִיהָ וְלֹא־יָדַע בְּשִׁכְבָהּ וּבְקוּמָהּ׃
וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַתֹּאמֶר הַבְּכִירָה אֶל־הַצְּעִירָה הֵן־שָׁכַבְתִּי אֶמֶשׁ אֶת־אָבִי נַשְׁקֶנּוּ יַיִן גַּם־הַלַּיְלָה וּבֹאִי שִׁכְבִי עִמּוֹ וּנְחַיֶּה מֵאָבִינוּ זָרַע׃
וַתַּשְׁקֶיןָ גַּם בַּלַּיְלָה הַהוּא אֶת־אֲבִיהֶן יָיִן וַתָּקָם הַצְּעִירָה וַתִּשְׁכַּב עִמּוֹ וְלֹא־יָדַע בְּשִׁכְבָהּ וּבְקֻמָהּ׃
וַתַּהֲרֶיןָ שְׁתֵּי בְנוֹת־לוֹט מֵאֲבִיהֶן׃
וַתֵּלֶד הַבְּכִירָה בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מוֹאָב הוּא אֲבִי־מוֹאָב עַד־הַיּוֹם׃
וְהַצְּעִירָה גַם־הִוא יָלְדָה בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ בֶּן־עַמִּי הוּא אֲבִי בְנֵי־עַמּוֹן עַד־הַיּוֹם׃