בראשית · פרק א׳
בראשית א': הארכיטקטורה של הקוסמוס
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי־אוֹר׃
פסוק גאיך נולד העולם היפה שלנו
האם תרצה לדעת, ילד מתוק שלי, איך התחיל העולם המופלא שבו אנחנו חיים? פעם, מזמן, לא היה כאן כלום. רק חושך גדול ושקט עמוק. ואז, אלוהים החליט לברוא לנו בית יפהפה. הוא אמר בקולו העדין: 'יהי אור!' ומיד נדלק אור חם ונעים. ביום השני הוא צייר את השמיים הכחולים, וביום השלישי אסף את המים כדי שתתגלה היבשה, ועליה צמחו עצים ירוקים ופרחים צבעוניים. ביום הרביעי הוא תלה בשמיים את השמש החמה, הירח העגול והכוכבים הנוצצים. ביום החמישי מילא את הים בדגים שוחים ואת השמיים בציפורים מצייצות, וביום השישי ברא את כל החיות החמודות – וגם אותנו, בני האדם, כדי שנשמור על העולם באהבה. וכשהכל היה מוכן ומושלם, אלוהים ראה שהכל טוב מאוד, ונתן לנו את העולם במתנה.
הפסוק הזה מלמד אותנו על כוחו של הדיבור ליצור מציאות חדשה וטובה מתוך החושך.
הסיפור של בריאת העולם הוא הזדמנות נהדרת ללמד את הילד על ערך השמירה על הטבע ועל בעלי החיים. תוכלו לחבר את זה לחיי היומיום שלו: להסביר לו שכמו שאנחנו שומרים על הצעצועים שלנו כי אנחנו אוהבים אותם, כך אלוהים נתן לנו את העולם המדהים הזה כדי שנשמור עליו – לא נקטוף פרחים מוגנים, נתנהג בעדינות לחיות המחמד, ונשמור על הניקיון בגינה. זה מחזק אצל הילד תחושת שייכות, אחריות וחמלה כלפי הסביבה שלו כבר מגיל צעיר.
- אם היית יכול לברוא צבע חדש לפרחים בעולם, איזה צבע זה היה?
- איזו חיה שאלוהים ברא היא האהובה עליך ביותר ולמה?
- איך אנחנו יכולים לעזור לשמור על העולם היפה שלנו מחר בבוקר?
איך נולד העולם המופלא שלנו?
דמיינו שאתם עוצמים עיניים חזק-חזק. מה אתם רואים? רק חושך גדול ושקט מוחלט. כך בדיוק נראה העולם בהתחלה – ריק, חשוך ומכוסה מים עמוקים. ואז, פתאום, נשמע קולו של אלוהים: 'יהי אור!' ומיד הכל נדלק והאיר בחום! ביום השני נפרשו השמיים הכחולים, וביום השלישי הופיעה האדמה היבשה ועליה צמחו עצים ירוקים ופרחים צבעוניים. ביום הרביעי נתלו בשמיים השמש, הירח והכוכבים הנוצצים. ביום החמישי התמלאו המים בדגים שוחים והשמיים בציפורים שרות, וביום השישי נבראו חיות היבשה וגם בני האדם הראשונים. אלוהים הביט על הכל ושמח מאוד. אבל מה קרה ביום השביעי? בפרק הבא נגלה יחד!
אלוהים אמר 'שיהיה אור', ומיד כל העולם החשוך התמלא באור חם ויפה.
הידעתם שהשמש והירח נבראו רק ביום הרביעי, למרות שהאור עצמו נברא כבר ביום הראשון?
אלוהים סיים לברוא את הכל, אבל מה עושים עכשיו? בפרק הבא נגלה מהו היום המיוחד שמחכה לנו!
בראשית: מתוך הבלגן נולד עולם
הפרק הראשון של התנ"ך לוקח אותנו אל נקודת ההתחלה של הכל. בהתחלה אין כלום מלבד חושך, מים ותוהו ובוהו – בלגן אחד גדול. בתוך הכאוס הזה, אלוהים מתחיל לעשות סדר בשלבים מדויקים במשך שישה ימים. הוא לא משתמש בידיים או בכלים, אלא פשוט מדבר: הוא בורא את האור, מפריד בין השמיים למים, ומגלה את היבשה שעליה צומחים צמחים. בהמשך הוא יוצר את השמש והירח, ממלא את הטבע בציפורים, דגים וחיות, ובסוף בורא את בני האדם – זכר ונקבה – ומטיל עליהם את האחריות לשמור על העולם היפה הזה. הכל נעשה בצורה מתוכננת ומסודרת, כשבסוף כל שלב אלוהים מביט ביצירה שלו ורואה 'כי טוב'.
במקום להילחם או להתאמץ, אלוהים פשוט מדבר והאור נברא. זה מראה כמה כוח יש למילים להביא שינוי וסדר.
כשאתם מרגישים מוצפים או מבולבלים (כמו תוהו ובוהו בחדר או בלימודים), אל תנסו לפתור הכל בבת אחת. חלקו את המשימות לימים או לשלבים קטנים, בדיוק כמו בבריאה, ותראו איך הסדר חוזר לאט לאט.
בריאת האדם בצלם אלוהים והציווי לשמור על העולם דומים מאוד לתפקיד של מנהל קהילה ברשת חברתית: קיבלתם לידיים מרחב מדהים ומלא פוטנציאל, ועכשיו האחריות שלכם היא לנהל אותו בצורה מכבדת, לשמור עליו ולא להרוס אותו.
פרויקט הבריאה: לעשות סדר בתוך הכאוס
הספר הראשון של התנ"ך נפתח בתמונה דרמטית של עולם שעדיין לא קיים באמת. יש רק חושך, מים עמוקים ומצב של 'תוהו ובוהו' – מונח שמסמל בלגן מוחלט וחוסר צורה קדמוני. מתוך המצב המבולבל הזה, אלוהים מתחיל בתהליך מרהיב של עיצוב, ארגון והפרדה שנמשך שישה ימים מדויקים. בכל יום נבנה נדבך נוסף בקוסמוס: ביום הראשון נברא האור שמגרש את החשיכה; בשני נפרש הרקיע שמפריד בין המים העליונים לתחתונים; בשלישי מתגלה היבשה מתוך האוקיינוס ומתכסה בצמחייה ירוקה ועשירה; ברביעי מעוצבים השמש, הירח והכוכבים לקביעת הזמנים; בחמישי נבראים הדגים והציפורים; וביום השישי נבראות חיות היבשה ושיא היצירה כולה – בני האדם, שנבראים בצלם אלוהים ומקבלים את התפקיד המיוחד לנהל את העולם ולשמור עליו באחריות. בסוף כל שלב אלוהים בוחן את התוצאה ומאשר שהיא טובה, ובסיום היום השישי, כשהכל עומד על מכונו בצורה מושלמת, הכל מוגדר כ'טוב מאוד'. זהו סיפור על סדר, יופי ואחריות אנושית גדולה שנולדת מתוך השממה.
הפסוק מייצג את תמצית הבריאה המקראית: יצירה באמצעות דיבור בלבד, ללא מאמץ פיזי או מלחמה קדמונית במפלצות כפי שהיה נהוג במיתולוגיות של המזרח הקדום. האור הוא היסוד הראשון שנברא במאמר פיוטי זה, והוא מסמל את ראשית הסדר, ההבחנה והתודעה בעולם שהיה שרוי באפלה וכאוס.
להעמקה בסיפור⌄
כשקוראים את הפרק הראשון של בראשית, קל להתרכז בפרטים הטכניים של מה נברא בכל יום. אבל אם נסתכל מקרוב, נגלה שהסיפור הזה עוסק בראש ובראשונה במעבר מכאוס לסדר, וביצירת בית בטוח ומאורגן לחיים. במזרח הקדום, שבו נכתב התנ"ך, סיפורי הבריאה של העמים השכנים היו מלאים במלחמות קשות, דם ודרמה. האלים נלחמו במפלצות ים ענקיות ובכוחות הטבע הפראיים כדי לחצוב מתוכם את השמיים ואת הארץ. בבראשית, התמונה שונה לחלוטין: אין מלחמות, אין מאבק, ואין אלים מתחרים. אלוהים בורא את העולם בשקט מוחלט, באמצעות כוח הדיבור בלבד. הוא אומר 'יהי אור' – והאור פשוט מופיע. המילים שלו מעצבות את המציאות. המבנה של הפרק מעוצב כמו יצירה מוזיקלית או שיר עם מקצב קבוע ומנחם. בכל יום אנחנו פוגשים את אותן הנוסחאות: 'ויאמר אלוהים', 'ויהי כן', 'וירא אלוהים כי טוב', ולבסוף 'ויהי ערב ויהי בוקר'. החזרתיות הזו אינה מקרית; היא נועדה להעניק לקורא תחושה עמוקה של ביטחון ויציבות. היא מלמדת שהעולם אינו מקום מקרי, פראי או מסוכן, אלא מערכת מתוכננת היטב שיש בה חוקים, מחזוריות של זמן (ימים, שנים, עונות) ומטרה ברורה. אחת הנקודות המרתקות ביותר בפרק היא בריאת האדם ביום השישי. בתרבויות עתיקות כמו בבל או מצרים, בני האדם נתפסו כעבדים שנועדו לשרת את האלים ולספק להם מזון. בבראשית, התפיסה הזו מתהפכת לחלוטין. האדם נברא 'בצלם אלוהים' – זכר ונקבה יחד. המשמעות של 'צלם אלוהים' היא שלכל בן אדם באשר הוא יש ערך פנימי עצום, כבוד מולד וזכויות שאיש אינו יכול לקחת ממנו. זהו רעיון מהפכני לאותה תקופה, שבה רק המלכים נחשבו לנציגי האל עלי אדמות. יחד עם הכבוד הגדול הזה מגיעה גם אחריות כבדה. בני האדם מקבלים ברכה ומשימה: 'פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה'. המילים 'לכבוש' או 'לרדות' עלולות להישמע לנו היום כוחניות, אבל בהקשר של הפרק, שבו אלוהים דואג לכל פרט ורואה שהכל 'טוב', התפקיד של האדם הוא להיות שומר ומנהל של הטבע. אנחנו לא הבעלים של העולם שמותר להם להרוס ולנצל אותו, אלא השותפים של הבורא שתפקידם לטפח את היצירה הזו ולדאוג שההרמוניה שבה תישמר. הפרק מסתיים במבט כללי של אלוהים על כל מה שעשה, והפעם לא כתוב רק 'כי טוב', אלא 'והנה טוב מאוד' – אישור סופי לכך שהעולם מוכן, מאוזן ושלם.
אם כל אדם נברא בצלם אלוהים, איך זה משפיע על הדרך שבה אנחנו צריכים להתייחס לאנשים שאנחנו ממש לא מסכימים איתם או אפילו לא מחבבים?
בראשית א': הארכיטקטורה של הקוסמוס
בראשית פרק א' מציג את סיפור הבריאה המונומנטלי של היקום ומתווה את ראשית הזמן והמרחב. הפרק נפתח בתיאור מצב קדמוני של כאוס, אפלה ומים עמוקים המכונה 'תוהו ובוהו'. מתוך מצב גולמי זה, אלוהים מחולל סדרה של פעולות בריאה מתוכננות ומדורגות לאורך שישה ימים, כאשר כל יום מוקדש ליצירת נדבך אחר בקוסמוס ומעבר הדרגתי מכאוס לסדר מופתי. בשלושת הימים הראשונים נבראים התשתיות והמרחבים: האור המפריד בין יום ללילה, הרקיע המפריד בין המים העליונים לתחתונים, והיבשה שנחשפת מתוך האוקיינוס הקדמון ומתכסה בצמחייה עשירה. בשלושת הימים הבאים מתמלאים המרחבים הללו בתוכן וביצורים חיים: ביום הרביעי נבראים המאורות הגדולים לקביעת הזמנים והעונות, ביום החמישי מתמלאים השמיים והים בבעלי כנף ויצורי מים, וביום השישי נבראות חיות היבשה. שיא התהליך מתרחש בבריאת האדם, זכר ונקבה, שנבראו בצלם אלוהים וקיבלו את המשימה להתרבות, למלא את הארץ ולשלוט בבריאה באחריות. הפרק מסתיים בהתבוננות אלוהית על היצירה השלמה, המוגדרת כהרמונית ו'טוב מאוד'.
הפסוק מייצג את תמצית הבריאה המקראית: יצירה באמצעות דיבור בלבד, ללא מאמץ פיזי או מלחמה קדמונית במפלצות כפי שהיה נהוג במיתולוגיות של המזרח הקדום. האור הוא היסוד הראשון שנברא במאמר פיוטי זה, והוא מסמל את ראשית הסדר, ההבחנה והתודעה בעולם שהיה שרוי באפלה וכאוס.
הדרש — קריאה לעומק⌄
בראשית פרק א' אינו רק כרוניקה קוסמולוגית של ראשית היקום, אלא מניפסט תיאולוגי וספרותי מתוחכם המציג מהפכה מחשבתית עמוקה ביחס לעולם העתיק. כדי להבין את עומקו של הפרק, יש להעמיד אותו בראש ובראשונה מול המיתוסים הקוסמוגוניים של המזרח הקדום, כגון האנומה אליש הבבלי. במיתוסים אלו, הבריאה היא תוצר של מלחמה אלימה, עקובה מדם ורוויית יצרים בין אלים צעירים לבין מפלצות תהום קדמוניות המייצגות את הכאוס הפראי. לעומת זאת, בבראשית א' נעלם המאבק לחלוטין. אלוהים שולט בכוחות הטבע ללא כל מאמץ פיזי, ובריאת העולם נעשית באמצעות מאמר פיוטי, דיבור בלבד ('ויאמר אלוהים... ויהי כן'). אפילו 'התנינים הגדולים' המוזכרים ביום החמישי, שבמיתולוגיות השכנות היו אלים מורדים ומפחידים, מוצגים כאן כיצורים נבראים רגילים, חלק מהמגוון הביולוגי העשיר של העולם, ללא כל שמץ של מיתוס מלחמתי. המבנה הספרותי של הפרק מבוסס על סימטריה מופלאה ומדויקת בין שני חלקי שבוע הבריאה, המדגישה את המעבר מתוהו ובוהו (חוסר צורה וחוסר תוכן) לעולם מעוצב ומאוכלס. שלושת הימים הראשונים מוקדשים ל'הבדלה' וליצירת המרחבים והתשתיות: ביום הראשון מובדל האור מן החושך, ביום השני מובדלים המים העליונים מהתחתונים ליצירת הרקיע, וביום השלישי נחשפת היבשה מן המים. שלושת הימים הבאים (ד'-ו') מקבילים להם בדיוק ומוקדשים ל'אכלוס' של אותם מרחבים בתוכן וביצורים: ביום הרביעי נבראים המאורות למשול ביום ובלילה (מקביל ליום א'), ביום החמישי נבראים הדגים והציפורים לאכלס את המים והשמיים (מקביל ליום ב'), וביום השישי נבראים חיות היבשה והאדם לאכלס את הארץ (מקביל ליום ג'). מבנה זה מעניק לטקסט קצב פולחני והרמוני, המציג את היקום כמעין מקדש קוסמי ענק שהאדם מוצב בתוכו. מושג המפתח המהפכני ביותר בפרק הוא בריאת האדם 'בצלם אלוהים'. בעולם העתיק, רק המלך או הקיסר נחשב לצלם האל עלי אדמות, דבר שהעניק לו סמכות אבסולוטית ושלל את ערכם של פשוטי העם שנתפסו כעבדים. בראשית א' מבצע דמוקרטיזציה מוחלטת של המושג הזה: כל אדם, זכר ונקבה כאחד, נושא את הצלם האלוהי ואת הניצוץ הנשגב. זוהי התשתית הרעיונית וההיסטורית לשוויון ערך האדם ולקדושת החיים באשר הם. עם זאת, מעמד ייחודי זה מגיע עם אחריות קוסמית כבדה. הציווי 'וכבשוה ורדו' אינו רישיון להרס סביבתי או לניצול אכזרי של משאבים, אלא מינוי של האדם כ'אפוטרופוס' או מנהל מטעם הבורא, שתפקידו לשמור על הסדר והטוב המקוריים של הבריאה. המתח המוסרי בין שלטון האדם בטבע לבין חובתו לשמר אותו ולטפח אותו נותר אחת הדילמות הפילוסופיות והאקולוגיות הרלוונטיות ביותר לימינו, ומזמין אותנו לבחון מחדש את מקומנו ביחס לעולם שסביבנו. בסופו של דבר, הפרק הראשון של ספר בראשית אינו מנסה לספק תשובות מדעיות מודרניות, אלא להעניק משמעות קיומית ומוסרית לחיינו בתוך העולם הזה, תוך הדגשת הסדר הקוסמי והחובה המוסרית המוטלת על האדם לשמר אותו למען הדורות הבאים.
- האחריות האקולוגית כציווי מוסריההכרה בכך שהעולם נברא במבנה הרמוני ומוגדר כ'טוב מאוד' מטילה עלינו אחריות לשמירה על הסביבה. בחיים המודרניים, זה מתבטא במעבר לצרכנות מודעת, צמצום פסולת ומאמץ אקטיבי לשמירה על משאבי הטבע. האדם אינו בעל הבית המורשה להרוס, אלא השומר המופקד על שלמות המערכת.
- כבוד האדם כערך מוחלט ובלתי תלויהתפיסה שכל אדם נברא בצלם אלוהים דורשת מאיתנו להתייחס לכל אדם בכבוד שווה, ללא קשר למעמדו החברתי, מוצאו או דעותיו. בסיטואציות יומיומיות, כמו במקום העבודה או בשיח הציבורי, המשמעות היא הימנעות מהחפצה או זלזול באחר, והכרה בערכו הפנימי האינסופי של כל אדם באשר הוא.
- יצירת סדר מתוך כאוס אישיתהליך הבריאה מלמד אותנו כיצד להתמודד עם מצבי כאוס ('תוהו ובוהו') בחיינו האישיים או המקצועיים. במקום להיבהל מחוסר הארגון או מהצפה רגשית, עלינו לפעול בצורה מתוכננת ומדורגת: ראשית להביא אור והבנה (הגדרה של הבעיה), לאחר מכן להבדיל בין עיקר לטפל (יצירת גבולות), ורק אז ליצוק תוכן ועשייה ממוקדת.
המתח המובנה בין הציווי לאדם 'לכבוש' את הארץ ולרדות בבעלי החיים, לבין היותו חלק אינטגרלי מהבריאה הנדרש לשמור על ההרמוניה שלה. כיצד יכול האדם לממש את ריבונותו ופיתוחו הטכנולוגי מבלי להפר את האיזון העדין של הטבע שהוגדר כ'טוב מאוד'?
📖 קראו את הפרק המלא⌄
בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ׃
וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל־פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל־פְּנֵי הַמָּיִם׃
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי־אוֹר׃
וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת־הָאוֹר כִּי־טוֹב וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ׃
וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה וַיְהִי־עֶרֶב וַיְהִי־בֹקֶר יוֹם אֶחָד׃
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם וִיהִי מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָיִם׃
וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת־הָרָקִיעַ וַיַּבְדֵּל בֵּין הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ וַיְהִי־כֵן׃
וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָרָקִיעַ שָׁמָיִם וַיְהִי־עֶרֶב וַיְהִי־בֹקֶר יוֹם שֵׁנִי׃
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל־מָקוֹם אֶחָד וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה וַיְהִי־כֵן׃
וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לַיַּבָּשָׁה אֶרֶץ וּלְמִקְוֵה הַמַּיִם קָרָא יַמִּים וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי־טוֹב׃
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ אֲשֶׁר זַרְעוֹ־בוֹ עַל־הָאָרֶץ וַיְהִי־כֵן׃
וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע לְמִינֵהוּ וְעֵץ עֹשֶׂה־פְּרִי אֲשֶׁר זַרְעוֹ־בוֹ לְמִינֵהוּ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי־טוֹב׃
וַיְהִי־עֶרֶב וַיְהִי־בֹקֶר יוֹם שְׁלִישִׁי׃
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם לְהַבְדִּיל בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים וּלְיָמִים וְשָׁנִים׃
וְהָיוּ לִמְאוֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם לְהָאִיר עַל־הָאָרֶץ וַיְהִי־כֵן׃
וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת־שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים אֶת־הַמָּאוֹר הַגָּדֹל לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם וְאֶת־הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה וְאֵת הַכּוֹכָבִים׃
וַיִּתֵּן אֹתָם אֱלֹהִים בִּרְקִיעַ הַשָּׁמָיִם לְהָאִיר עַל־הָאָרֶץ׃
וְלִמְשֹׁל בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה וּלֲהַבְדִּיל בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי־טוֹב׃
וַיְהִי־עֶרֶב וַיְהִי־בֹקֶר יוֹם רְבִיעִי׃
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה וְעוֹף יְעוֹפֵף עַל־הָאָרֶץ עַל־פְּנֵי רְקִיעַ הַשָּׁמָיִם׃
וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת־הַתַּנִּינִם הַגְּדֹלִים וְאֵת כָּל־נֶפֶשׁ הַחַיָּה הָרֹמֶשֶׂת אֲשֶׁר שָׁרְצוּ הַמַּיִם לְמִינֵהֶם וְאֵת כָּל־עוֹף כָּנָף לְמִינֵהוּ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי־טוֹב׃
וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים לֵאמֹר פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת־הַמַּיִם בַּיַּמִּים וְהָעוֹף יִרֶב בָּאָרֶץ׃
וַיְהִי־עֶרֶב וַיְהִי־בֹקֶר יוֹם חֲמִישִׁי׃
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ בְּהֵמָה וָרֶמֶשׂ וְחַיְתוֹ־אֶרֶץ לְמִינָהּ וַיְהִי־כֵן׃
וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת־חַיַּת הָאָרֶץ לְמִינָהּ וְאֶת־הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ וְאֵת כָּל־רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה לְמִינֵהוּ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי־טוֹב׃
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל־הָאָרֶץ וּבְכָל־הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל־הָאָרֶץ׃
וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת־הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם׃
וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת־הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל־חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל־הָאָרֶץ׃
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת־כָּל־עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל־פְּנֵי כָל־הָאָרֶץ וְאֶת־כָּל־הָעֵץ אֲשֶׁר־בּוֹ פְרִי־עֵץ זֹרֵעַ זָרַע לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה׃
וּלְכָל־חַיַּת הָאָרֶץ וּלְכָל־עוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל רוֹמֵשׂ עַל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר־בּוֹ נֶפֶשׁ חַיָּה אֶת־כָּל־יֶרֶק עֵשֶׂב לְאָכְלָה וַיְהִי־כֵן׃
וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת־כָּל־אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה־טוֹב מְאֹד וַיְהִי־עֶרֶב וַיְהִי־בֹקֶר יוֹם הַשִּׁשִּׁי׃