במדבר · פרק ד׳
אנטומיה של קדושה וסדר: הלוגיסטיקה מאחורי השכינה
עַל־פִּי יְהוָה פָּקַד אוֹתָם בְּיַד־מֹשֶׁה אִישׁ אִישׁ עַל־עֲבֹדָתוֹ וְעַל־מַשָּׂאוֹ וּפְקֻדָיו אֲשֶׁר־צִוָּה יְהוָה אֶת־מֹשֶׁה׃
פסוק מטהשומרים של האוהל הנודד
הלילה נספר על מסע מיוחד במינו שהתרחש לפני שנים רבות במדבר הגדול. לעם ישראל היה אוהל מיוחד מאוד שנקרא משכן, ובו נשמרו הדברים הכי יקרים וקדושים. בכל פעם שהיה צריך לעבור למקום חדש, שלוש משפחות של עוזרים חרוצים – בני קהת, בני גרשון ובני מררי – קיבלו תפקידים מדויקים כמו חברים בצוות סודי. בני קהת נשאו בזהירות את כלי הזהב היפים, אבל רק אחרי שהכוהנים כיסו אותם בבדים צבעוניים כדי לשמור עליהם. בני גרשון קיפלו ונשאו את כל הווילונות והבדים הרכים, ובני מררי החזקים סוחבו את עמודי העץ הגדולים שהחזיקו את האוהל יציב. כולם עבדו יחד בשקט, בסדר ובאהבה, וידעו שכל תפקיד – קטן או גדול – הוא חשוב ביותר כדי שהמסע יצליח.
הפסוק מזכיר לנו שלכל ילד יש את הייחודיות והקצב שלו, וכאשר אנו מעניקים להם אחריות מותאמת אישית, הם פורחים ותורמים לבית כולו.
הפרק מדגיש את החשיבות של חלוקת תפקידים וסדר, ומראה שלכל אחד יש תפקיד חיוני במערכת. תוכלו להשתמש בסיפור כדי לשוחח עם הילד על שיתוף הפעולה בבית. הסבירו לו שכמו שבמשכן היו צריכים גם את סוחבי הזהב וגם את סוחבי הקרשים והיתדות, כך גם בבית שלנו – סידור הצעצועים, עריכת השולחן או עזרה קטנה אחרת הן משימות חשובות שהופכות את הבית שלנו לנעים ומסודר עבור כולם.
- אם היית יכול לבחור, איזה חלק במשכן היית רוצה לעזור לסחוב – את הכלים המוזהבים, את הבדים הצבעוניים או את העמודים החזקים?
- למה לדעתך היה חשוב לכסות את הכלים היפים בבדים לפני שהעבירו אותם?
- איזה תפקיד קטן וחשוב אתה אוהב לעשות כדי לעזור לנו בבית שלנו?
המסע הגדול של האוהל המיוחד
דמיינו שאתם גרים במדבר חם, ובכל פעם שהענן הגדול זז, כל העם צריך לארוז את החפצים ולצאת לדרך! אבל איך מעבירים את המשכן – האוהל המיוחד והקדוש של אלוהים? בפרק זה, אלוהים מסביר למשה ולאהרון בדיוק איך לעשות זאת. הוא מחלק את העבודה בין שלוש משפחות של עוזרים מיוחדים, הלויים. בני קהת נושאים על הכתפיים את הכלים הכי יקרים, כמו ארון הזהב והמנורה, רק אחרי שהכוהנים מכסים אותם בבדים צבעוניים כדי לשמור עליהם. בני גרשון אחראים על כל היריעות והווילונות היפים, ובני מררי החזקים סוחבים את עמודי העץ והקרשים הכבדים. כל אחד יודע בדיוק מה לסחוב ואיך לעזור, ובזכות שיתוף הפעולה והסדר, הבית המיוחד נוסע בבטחה!
לכל אחד מאיתנו יש תפקיד מיוחד משלו, וכשאנחנו משתפים פעולה ועושים את החלק שלנו, אנחנו יכולים לעשות דברים נפלאים יחד.
הידעת שמשפחת מררי סחבה עמודי עץ ובסיסים כבדים מנחושת, ששקלו המון, והם עשו זאת ברגל לאורך קילומטרים רבים בחול החם?
האם הלויים יצליחו להרים את הכלים הכבדים בלי לגעת בהם בטעות? בפרק הבא נגלה חוקים חדשים לשמירה על מחנה נקי ומסודר!
מבצע לוגיסטי במדבר: מי סוחב מה?
בני ישראל נמצאים במדבר, והמשכן – המרכז הרוחני הנייד שלהם – צריך לעבור ממקום למקום. פרק ד' מתאר את תוכנית העבודה המפורטת שקיבלו משה ואהרון מאלוהים עבור שבט לוי. השבט מחולק לשלוש משפחות, וכל אחת מקבלת משימה מוגדרת היטב לגילאי 30 עד 50. בני קהת אחראים על נשיאת כלי הקודש הכי רגישים, כמו ארון הברית והמנורה, אך אסור להם לראות או לגעת בהם ישירות לפני שהכוהנים מכסים אותם, אחרת חייהם בסכנה. בני גרשון מופקדים על נשיאת הבדים, היריעות והמסכים המקיפים את המשכן. בני מררי אחראים על החלקים המבניים הכבדים – הקרשים, העמודים והיתדות. הניהול הקפדני הזה מונע כאוס ומבטיח שכל אחד יודע בדיוק מה תפקידו בתוך המערכת העצומה הזו.
הפסוק הזה מראה שאין דבר כזה תפקיד לא חשוב. כשכל אחד לוקח אחריות על המשימה שלו, כל הקבוצה מצליחה להתקדם בבטחה.
כשאתם עובדים בקבוצה על פרויקט לבית הספר, אל תנסו לעשות הכל ביחד בלי סדר. חלקו תפקידים ברורים מראש לפי מה שכל אחד הכי טוב בו – זה יחסוך ויכוחים ויביא לתוצאה מעולה.
זה ממש כמו להקים במת ענק להופעה של להקה מפורסמת: יש את אנשי הסאונד והתאורה העדינה (בני קהת), את מעצבי התפאורה והבדים (בני גרשון), ואת הפועלים שמקימים את פיגומי הברזל הכבדים (בני מררי). בלי תיאום מושלם, ההופעה פשוט לא תתחיל.
סדר בתוך הכאוס: חלוקת תפקידים להצלת חיים
בזמן שבני ישראל נודדים במדבר, פירוק והרכבה של המשכן – המבנה המרכזי והקדוש שלהם – הוא אתגר לוגיסטי עצום ומסוכן. פרק ד' מציג את הפתרון: חלוקת עבודה מדויקת להפליא בין משפחות שבט לוי, המיועדת לגברים בני שלושים עד חמישים. בני קהת נושאים את כלי הקודש הפנימיים והרגישים ביותר, עליהם להמתין שהכוהנים יכסו אותם לחלוטין כדי למנוע מגע קטלני עם הקדושה. בני גרשון מופקדים על הבדים והיריעות הרכים של האוהל, ובני מררי מופקדים על שלד העץ והמתכת הכבד של המבנה כולו. הפיקוח ההדוק של אהרון ובניו מבטיח שכל שלב במסע יתבצע בבטחה ובסדר מופתי, ללא תקלות או אסונות.
הפסוק מסכם את המפקד הלוגיסטי המורכב של שבט לוי, ומדגיש שכל אדם קיבל תפקיד מדויק וייחודי המתאים ליכולותיו. הוא מראה כיצד פרויקט קהילתי עצום כמו נשיאת המשכן במדבר נשען על חלוקת עבודה קפדנית, שבה אין תפקיד קטן מדי או לא חשוב. הסדר והמשמעת הם אלו שאפשרו את קיומו של המרחב המקודש.
להעמקה בסיפור⌄
כשקוראים את רשימת המטלות הארוכה בפרק ד', קל ללכת לאיבוד בפרטים הטכניים של בדים, עורות תחש, קרשים ועמודים. אבל אם נסתכל מעבר לרשימה הלוגיסטית, נגלה כאן שיעור עמוק על הדרך שבה בני אדם מתמודדים עם דברים שגדולים מהם. המשכן מייצג את הנוכחות האלוהית בתוך המחנה, והמפגש עם הקדושה הזו הוא עוצמתי אבל גם מסוכן מאוד. התורה משרטטת כאן גבולות ברורים מאוד. בני קהת, למשל, עושים את העבודה הפיזית הקשה של נשיאת ארון הברית והמנורה, אבל אסור להם להציץ בהם כשהם חשופים. יש כאן מתח פסיכולוגי מרתק: הם הכי קרובים פיזית לחפצים המקודשים ביותר, אך בו-זמנית הם חייבים לשמור על מרחק מנטלי ויראת כבוד מוחלטת. הכיסוי של הכלים על ידי הכוהנים לפני הגעת הקהתים הוא סוג של מנגנון הגנה – הוא שומר על חייהם של הנושאים ומזכיר להם שיש דברים שאי אפשר לנכס או לראות באופן ישיר. בנוסף, החלוקה בין שלוש המשפחות (קהת, גרשון ומררי) מראה שאין עבודה חשובה יותר או פחות. נכון, בני קהת נושאים את ארון הברית המוזהב, אבל בלי הקרשים של בני מררי או היריעות של בני גרשון, לא יהיה משכן בכלל. בחברה המודרנית שלנו יש נטייה להעריץ רק את מי שנמצא במרכז הבמה או מחזיק בתפקיד הכי נוצץ. הסיפור הזה מזכיר לנו שכל ארגון, משפחה או קהילה צריכים את האנשים שמחזיקים את היסודות הכבדים בדיוק כמו שהם צריכים את אלו שמטפלים בפרטים העדינים. הסדר והכבוד ההדדי בין התפקידים השונים הם אלו שמאפשרים לקבוצה כולה לשרוד ולהצליח במשימות מורכבות.
אם היית חלק מצוות שמקים פרויקט ענק, האם היית מעדיף להיות זה שמנהל את הפרטים הכי רגישים וחשובים תחת לחץ כבד, או זה שמחזיק את היסודות מאחורי הקלעים בשקט ובביטחון?
אנטומיה של קדושה וסדר: הלוגיסטיקה מאחורי השכינה
ספר במדבר פרק ד' מתמקד בארגון הלוגיסטי והפיקוחי של שבט לוי במהלך מסעות עם ישראל במדבר, תוך התמקדות בגברים בגילאי שלושים עד חמישים הכשירים לעבודת המשא. הפרק מפרט את תפקידיהן המוגדרים של שלוש משפחות הלויים: בני קהת, בני גרשון ובני מררי. בני קהת מופקדים על נשיאת כלי הקודש הפנימיים והרגישים ביותר, כולל ארון העדות, שולחן הפנים, המנורה ומזבחות הזהב והנחושת. בשל קדושתם העצומה של הכלים, חל עליהם איסור חמור לראותם או לגעת בהם כשהם חשופים, והם מורשים לשאתם רק לאחר שאהרון ובניו הכוהנים עוטפים ומכסים אותם בקפידה בבדים צבעוניים ובעורות תחש. בני גרשון אחראים על נשיאת יריעות המשכן, האוהל והמסכים השונים המהווים את מעטפת המבנה. בני מררי מופקדים על החלקים המבניים הקשיחים – הקרשים, הבריחים, העמודים והאדנים. הניהול הכולל של משפחות אלו מופקד בידי בניו של אהרון, אלעזר ואיתמר, ובכך נשמרת היררכיה ברורה המונעת כאוס ומגנה על חיי העובדים מפני פגיעת הקודש.
הפסוק מסכם את המפקד הלוגיסטי המורכב של שבט לוי, ומדגיש שכל אדם קיבל תפקיד מדויק וייחודי המתאים ליכולותיו. הוא מראה כיצד פרויקט קהילתי עצום כמו נשיאת המשכן במדבר נשען על חלוקת עבודה קפדנית, שבה אין תפקיד קטן מדי או לא חשוב. הסדר והמשמעת הם אלו שאפשרו את קיומו של המרחב המקודש.
הדרש — קריאה לעומק⌄
פרק ד' של ספר במדבר מציג מערכת מורכבת של קדושה מובנית, המנוהלת באמצעות משמעת לוגיסטית חסרת פשרות. לכאורה, מדובר ברשימת מטלות טכנית של פירוק, אריזה ונשיאה של חלקי המשכן. אולם, קריאה מעמיקה חושפת כיצד המבנה הספרותי והחוקי של הפרק משמש ככלי להגדרת גבולות דתיים ופסיכולוגיים במפגש עם האלוהי. במרכז הפרק עומד המתח שבין נגישות לריחוק. בני קהת, הנושאים את כלי הקודש, נמצאים בקרבה פיזית אינטימית ביותר לחפצים המייצגים את הנוכחות האלוהית. עם זאת, קרבה זו מלווה באזהרת מוות חמורה: 'וְלֹא־יִגְּעוּ אֶל־הַקֹּדֶשׁ וָמֵתוּ'. כדי לפתור מתח זה, התורה מייצרת חציצה פרוצדורלית. הכוהנים – אהרון ובניו – משמשים כמתווכים. הם אלו שמכסים את הכלים בבגדי תכלת, ארגמן ותולעת שני, ומעליהם מכסה עור תחש, ורק אז רשאים הקהתים לגשת ולשאת אותם במוטות. הכיסוי אינו רק הגנה פיזית על הכלים מפני פגעי הדרך, אלא הגנה אונטולוגית על בני האדם מפני התפרצות הקדושה. הראייה הישירה של הקודש, המכונה בפרק 'כְּבַלַּע אֶת־הַקֹּדֶשׁ', נתפסת כחציית גבול בלתי נסבלת הגוררת מוות מיידי. מבחינה ספרותית, הפרק משתמש בחזרות מבניות כדי להשוות ולבדל בין שלוש משפחות הלויים. כל משפחה מקבלת הגדרת תפקיד ברורה, טווח גילאים אחיד (30 עד 50, המייצג את שנות החוסן הפיזי והבשלות המנטלית), ומפקח כהני ספציפי (אלעזר לקהת, ואיתמר לגרשון ומררי). חלוקה זו מייצרת דה-מיסטיפיקציה של עבודת הקודש; היא הופכת את הפולחן הדתי למלאכה מאורגנת ומקצועית שבה לכל פרט יש כתובת ואחריות. בני מררי, הנושאים את הקרשים והאדנים הכבדים, מקבלים הנחיה ייחודית: 'וּבְשֵׁמֹת תִּפְקְדוּ אֶת־כְּלֵי מִשְׁמֶרֶת מַשָּׂאָם'. כלומר, אפילו ליתדות ולברגים הקטנים ביותר יש שיוך שמי ואחריות אישית. בכך מלמד הפרק כי בעיני האל, המבנה התומך והפרטים הטכניים ביותר קדושים וחיוניים לקיום השכינה בדיוק כמו ארון הברית המוזהב. הסדר החברתי והלוגיסטי אינו רק אמצעי פרקטי, אלא הוא עצמו ביטוי של הקדושה האלוהית בעולם החומר.
- החשיבות של חציצה ומסכים בחיים המודרנייםהצורך לכסות את כלי הקודש כדי למנוע פגיעה מלמד אותנו על חשיבותם של מסכים וחציצות בחיינו. בעידן של חשיפת יתר דיגיטלית ורגשית, שבו הכל מוצג לראווה, אנו מאבדים לעיתים את היכולת לשמור על אינטימיות וקדושה פנימית. יצירת גבולות ברורים – מה אנו משאירים לעצמנו ומה אנו חושפים לעולם – חיונית לשמירה על בריאותנו הנפשית ועל עומק מערכות היחסים שלנו.
- אחריות אישית לפרטים הקטנים ביותרהציווי לבני מררי לרשום 'בשמות' את כלי משמרתם מדגיש שאין פרט קטן מדי מכדי לזכות לתשומת לב. בניהול פרויקטים, בעסקים או בגידול ילדים, ההבדל בין הצלחה לכישלון טמון לעיתים קרובות בפרטים האפורים והטכניים ביותר. לקיחת אחריות מלאה על ה'ברגים והיתדות' של חיינו מבטיחה את יציבות המבנה כולו ברגעי משבר.
- הערכת תפקידי תמיכה ומבנההשוויון במעמד ובחשיבות בין נושאי הכלים (קהת) לנושאי הקרשים (מררי) מזמין אותנו לבחון מחדש את ההיררכיות שאנו מייצרים בחברה ובעבודה. לעיתים קרובות אנו נוטים להעריך רק את המנהיגים או את מי שנמצא בחזית היצירתית, ומזלזלים באנשי התפעול, האדמיניסטרציה והתחזוקה. הפרק מזכיר לנו שללא תשתית חזקה ומאורגנת, גם הרעיונות הנשגבים ביותר לא יוכלו להתקיים.
הפרק מעלה דילמה מוסרית ופילוסופית קשה בנוגע למחיר הקדושה: מדוע המפגש עם האלוהי והנשגב כרוך בסכנת מוות מיידית כה חמורה? מצד אחד, אלוהים שוכן בקרב עמו ומבקש קרבה אליהם; מצד שני, כל טעות קטנה או סקרנות אנושית טבעית של נושאי המשכן עלולה להסתיים בטרגדיה. מתח זה שבין הרצון האנושי לגעת בנשגב לבין האיסור המוחלט לעשות כן ללא תיווך, נותר בלתי פתור ומציב סימן שאלה על גבולות החופש והסקרנות של האדם מול המוחלט.
📖 קראו את הפרק המלא⌄
וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה וְאֶל־אַהֲרֹן לֵאמֹר׃
נָשֹׂא אֶת־רֹאשׁ בְּנֵי קְהָת מִתּוֹךְ בְּנֵי לֵוִי לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם׃
מִבֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וָמַעְלָה וְעַד בֶּן־חֲמִשִּׁים שָׁנָה כָּל־בָּא לַצָּבָא לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד׃
זֹאת עֲבֹדַת בְּנֵי־קְהָת בְּאֹהֶל מוֹעֵד קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים׃
וּבָא אַהֲרֹן וּבָנָיו בִּנְסֹעַ הַמַּחֲנֶה וְהוֹרִדוּ אֵת פָּרֹכֶת הַמָּסָךְ וְכִסּוּ־בָהּ אֵת אֲרֹן הָעֵדֻת׃
וְנָתְנוּ עָלָיו כְּסוּי עוֹר תַּחַשׁ וּפָרְשׂוּ בֶגֶד־כְּלִיל תְּכֵלֶת מִלְמָעְלָה וְשָׂמוּ בַּדָּיו׃
וְעַל שֻׁלְחַן הַפָּנִים יִפְרְשׂוּ בֶּגֶד תְּכֵלֶת וְנָתְנוּ עָלָיו אֶת־הַקְּעָרֹת וְאֶת־הַכַּפֹּת וְאֶת־הַמְּנַקִּיֹּת וְאֵת קְשׂוֹת הַנָּסֶךְ וְלֶחֶם הַתָּמִיד עָלָיו יִהְיֶה׃
וּפָרְשׂוּ עֲלֵיהֶם בֶּגֶד תּוֹלַעַת שָׁנִי וְכִסּוּ אֹתוֹ בְּמִכְסֵה עוֹר תָּחַשׁ וְשָׂמוּ אֶת־בַּדָּיו׃
וְלָקְחוּ בֶּגֶד תְּכֵלֶת וְכִסּוּ אֶת־מְנֹרַת הַמָּאוֹר וְאֶת־נֵרֹתֶיהָ וְאֶת־מַלְקָחֶיהָ וְאֶת־מַחְתֹּתֶיהָ וְאֵת כָּל־כְּלֵי שַׁמְנָהּ אֲשֶׁר יְשָׁרְתוּ־לָהּ בָּהֶם׃
וְנָתְנוּ אֹתָהּ וְאֶת־כָּל־כֵּלֶיהָ אֶל־מִכְסֵה עוֹר תָּחַשׁ וְנָתְנוּ עַל־הַמּוֹט׃
וְעַל מִזְבַּח הַזָּהָב יִפְרְשׂוּ בֶּגֶד תְּכֵלֶת וְכִסּוּ אֹתוֹ בְּמִכְסֵה עוֹר תָּחַשׁ וְשָׂמוּ אֶת־בַּדָּיו׃
וְלָקְחוּ אֶת־כָּל־כְּלֵי הַשָּׁרֵת אֲשֶׁר יְשָׁרְתוּ־בָם בַּקֹּדֶשׁ וְנָתְנוּ אֶל־בֶּגֶד תְּכֵלֶת וְכִסּוּ אוֹתָם בְּמִכְסֵה עוֹר תָּחַשׁ וְנָתְנוּ עַל־הַמּוֹט׃
וְדִשְּׁנוּ אֶת־הַמִּזְבֵּחַ וּפָרְשׂוּ עָלָיו בֶּגֶד אַרְגָּמָן׃
וְנָתְנוּ עָלָיו אֶת־כָּל־כֵּלָיו אֲשֶׁר יְשָׁרְתוּ עָלָיו בָּהֶם אֶת־הַמַּחְתֹּת אֶת־הַמִּזְלָגֹת וְאֶת־הַיָּעִים וְאֶת־הַמִּזְרָקֹת כֹּל כְּלֵי הַמִּזְבֵּחַ וּפָרְשׂוּ עָלָיו כְּסוּי עוֹר תַּחַשׁ וְשָׂמוּ בַדָּיו׃
וְכִלָּה אַהֲרֹן־וּבָנָיו לְכַסֹּת אֶת־הַקֹּדֶשׁ וְאֶת־כָּל־כְּלֵי הַקֹּדֶשׁ בִּנְסֹעַ הַמַּחֲנֶה וְאַחֲרֵי־כֵן יָבֹאוּ בְנֵי־קְהָת לָשֵׂאת וְלֹא־יִגְּעוּ אֶל־הַקֹּדֶשׁ וָמֵתוּ אֵלֶּה מַשָּׂא בְנֵי־קְהָת בְּאֹהֶל מוֹעֵד׃
וּפְקֻדַּת אֶלְעָזָר בֶּן־אַהֲרֹן הַכֹּהֵן שֶׁמֶן הַמָּאוֹר וּקְטֹרֶת הַסַּמִּים וּמִנְחַת הַתָּמִיד וְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה פְּקֻדַּת כָּל־הַמִּשְׁכָּן וְכָל־אֲשֶׁר־בּוֹ בְּקֹדֶשׁ וּבְכֵלָיו׃
וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה וְאֶל־אַהֲרֹן לֵאמֹר׃
אַל־תַּכְרִיתוּ אֶת־שֵׁבֶט מִשְׁפְּחֹת הַקְּהָתִי מִתּוֹךְ הַלְוִיִּם׃
וְזֹאת עֲשׂוּ לָהֶם וְחָיוּ וְלֹא יָמֻתוּ בְּגִשְׁתָּם אֶת־קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים אַהֲרֹן וּבָנָיו יָבֹאוּ וְשָׂמוּ אוֹתָם אִישׁ אִישׁ עַל־עֲבֹדָתוֹ וְאֶל־מַשָּׂאוֹ׃
וְלֹא־יָבֹאוּ לִרְאוֹת כְּבַלַּע אֶת־הַקֹּדֶשׁ וָמֵתוּ׃
וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר׃
נָשֹׂא אֶת־רֹאשׁ בְּנֵי גֵרְשׁוֹן גַּם־הֵם לְבֵית אֲבֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם׃
מִבֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וָמַעְלָה עַד בֶּן־חֲמִשִּׁים שָׁנָה תִּפְקֹד אוֹתָם כָּל־הַבָּא לִצְבֹא צָבָא לַעֲבֹד עֲבֹדָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד׃
זֹאת עֲבֹדַת מִשְׁפְּחֹת הַגֵּרְשֻׁנִּי לַעֲבֹד וּלְמַשָּׂא׃
וְנָשְׂאוּ אֶת־יְרִיעֹת הַמִּשְׁכָּן וְאֶת־אֹהֶל מוֹעֵד מִכְסֵהוּ וּמִכְסֵה הַתַּחַשׁ אֲשֶׁר־עָלָיו מִלְמָעְלָה וְאֶת־מָסַךְ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד׃
וְאֵת קַלְעֵי הֶחָצֵר וְאֶת־מָסַךְ פֶּתַח שַׁעַר הֶחָצֵר אֲשֶׁר עַל־הַמִּשְׁכָּן וְעַל־הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב וְאֵת מֵיתְרֵיהֶם וְאֶת־כָּל־כְּלֵי עֲבֹדָתָם וְאֵת כָּל־אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה לָהֶם וְעָבָדוּ׃
עַל־פִּי אַהֲרֹן וּבָנָיו תִּהְיֶה כָּל־עֲבֹדַת בְּנֵי הַגֵּרְשֻׁנִּי לְכָל־מַשָּׂאָם וּלְכֹל עֲבֹדָתָם וּפְקַדְתֶּם עֲלֵהֶם בְּמִשְׁמֶרֶת אֵת כָּל־מַשָּׂאָם׃
זֹאת עֲבֹדַת מִשְׁפְּחֹת בְּנֵי הַגֵּרְשֻׁנִּי בְּאֹהֶל מוֹעֵד וּמִשְׁמַרְתָּם בְּיַד אִיתָמָר בֶּן־אַהֲרֹן הַכֹּהֵן׃
בְּנֵי מְרָרִי לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית־אֲבֹתָם תִּפְקֹד אֹתָם׃
מִבֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וָמַעְלָה וְעַד בֶּן־חֲמִשִּׁים שָׁנָה תִּפְקְדֵם כָּל־הַבָּא לַצָּבָא לַעֲבֹד אֶת־עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד׃
וְזֹאת מִשְׁמֶרֶת מַשָּׂאָם לְכָל־עֲבֹדָתָם בְּאֹהֶל מוֹעֵד קַרְשֵׁי הַמִּשְׁכָּן וּבְרִיחָיו וְעַמּוּדָיו וַאֲדָנָיו׃
וְעַמּוּדֵי הֶחָצֵר סָבִיב וְאַדְנֵיהֶם וִיתֵדֹתָם וּמֵיתְרֵיהֶם לְכָל־כְּלֵיהֶם וּלְכֹל עֲבֹדָתָם וּבְשֵׁמֹת תִּפְקְדוּ אֶת־כְּלֵי מִשְׁמֶרֶת מַשָּׂאָם׃
זֹאת עֲבֹדַת מִשְׁפְּחֹת בְּנֵי מְרָרִי לְכָל־עֲבֹדָתָם בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּיַד אִיתָמָר בֶּן־אַהֲרֹן הַכֹּהֵן׃
וַיִּפְקֹד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וּנְשִׂיאֵי הָעֵדָה אֶת־בְּנֵי הַקְּהָתִי לְמִשְׁפְּחֹתָם וּלְבֵית אֲבֹתָם׃
מִבֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וָמַעְלָה וְעַד בֶּן־חֲמִשִּׁים שָׁנָה כָּל־הַבָּא לַצָּבָא לַעֲבֹדָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד׃
וַיִּהְיוּ פְקֻדֵיהֶם לְמִשְׁפְּחֹתָם אַלְפַּיִם שְׁבַע מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים׃
אֵלֶּה פְקוּדֵי מִשְׁפְּחֹת הַקְּהָתִי כָּל־הָעֹבֵד בְּאֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר פָּקַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן עַל־פִּי יְהוָה בְּיַד־מֹשֶׁה׃
וּפְקוּדֵי בְּנֵי גֵרְשׁוֹן לְמִשְׁפְּחוֹתָם וּלְבֵית אֲבֹתָם׃
מִבֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וָמַעְלָה וְעַד בֶּן־חֲמִשִּׁים שָׁנָה כָּל־הַבָּא לַצָּבָא לַעֲבֹדָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד׃
וַיִּהְיוּ פְּקֻדֵיהֶם לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם אַלְפַּיִם וְשֵׁשׁ מֵאוֹת וּשְׁלֹשִׁים׃
אֵלֶּה פְקוּדֵי מִשְׁפְּחֹת בְּנֵי גֵרְשׁוֹן כָּל־הָעֹבֵד בְּאֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר פָּקַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן עַל־פִּי יְהוָה׃
וּפְקוּדֵי מִשְׁפְּחֹת בְּנֵי מְרָרִי לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם׃
מִבֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וָמַעְלָה וְעַד בֶּן־חֲמִשִּׁים שָׁנָה כָּל־הַבָּא לַצָּבָא לַעֲבֹדָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד׃
וַיִּהְיוּ פְקֻדֵיהֶם לְמִשְׁפְּחֹתָם שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וּמָאתָיִם׃
אֵלֶּה פְקוּדֵי מִשְׁפְּחֹת בְּנֵי מְרָרִי אֲשֶׁר פָּקַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן עַל־פִּי יְהוָה בְּיַד־מֹשֶׁה׃
כָּל־הַפְּקֻדִים אֲשֶׁר פָּקַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וּנְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל אֶת־הַלְוִיִּם לְמִשְׁפְּחֹתָם וּלְבֵית אֲבֹתָם׃
מִבֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וָמַעְלָה וְעַד בֶּן־חֲמִשִּׁים שָׁנָה כָּל־הַבָּא לַעֲבֹד עֲבֹדַת עֲבֹדָה וַעֲבֹדַת מַשָּׂא בְּאֹהֶל מוֹעֵד׃
וַיִּהְיוּ פְּקֻדֵיהֶם שְׁמֹנַת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וּשְׁמֹנִים׃
עַל־פִּי יְהוָה פָּקַד אוֹתָם בְּיַד־מֹשֶׁה אִישׁ אִישׁ עַל־עֲבֹדָתוֹ וְעַל־מַשָּׂאוֹ וּפְקֻדָיו אֲשֶׁר־צִוָּה יְהוָה אֶת־מֹשֶׁה׃