תנ״ך יקר פתח באפליקציה

במדבר · פרק כ״ו

מפקד ערבות מואב: הגיאוגרפיה של הדור השני

👑

לָרַב תַּרְבֶּה נַחֲלָתוֹ וְלַמְעַט תַּמְעִיט נַחֲלָתוֹ אִישׁ לְפִי פְקֻדָיו יֻתַּן נַחֲלָתוֹ׃

פסוק נד
התאמת תוכן לפי גיל

הספר הגדול של המשפחות

הערב, ילדים חמודים, נספר על יום מיוחד מאוד במדבר. בני ישראל סיימו מסע ארוך והגיעו ממש קרוב לביתם החדש. אלוהים ביקש ממשה המנהיג ומאלעזר הכהן לעשות סדר ולספור את כל המשפחות. הם עברו אוהל אוהל, וכתבו את השמות של כולם. זו הייתה ספירה של שמחה ותקווה, כי הילדים הקטנים שגדלו במדבר הפכו עכשיו לאנשים חזקים ומוכנים לבנות את ביתם החדש. כל שבט קיבל מספר, כדי שאלוהים יוכל לתת לכל משפחה בדיוק את השטח המתאים לה בארץ הטובה. אף אחד לא נשכח, כולם היו חשובים! עכשיו, ככשמות כולם כתובים והסדר חזר, העם מוכן לעבור את הנהר ולהתחיל חיים חדשים וטובים ביחד.

מה הפסוק אומר?

הפסוק מדגיש את החשיבות של חלוקה הוגנת ומותאמת לצרכים, שיעור נהדר על צדק חברתי והתחשבות בזולת.

טיפ להורים

הפרק עוסק במפקד וסדר, ומדגיש שכל אדם ומשפחה נספרים ובעלי ערך. זו הזדמנות מצוינת לדבר עם הילד על מקומו הייחודי במשפחה ובכיתה. תוכלו להסביר לו שסדר וארגון (כמו סידור החדר או תכנון סדר היום) הם לא עונש, אלא הדרך שלנו לוודא שלכולם יש מקום, וששום דבר חשוב לא הולך לאיבוד. שאלו אותו איך הוא מרגיש כשהוא עוזר לעשות סדר בבית.

שאלות לשיחה עם הילד
  • אם היית יכול להמציא שם מיוחד לשבט של המשפחה שלנו, איזה שם היית בוחר?
  • למה לדעתך חשוב שלכל אחד יהיה מקום משלו בבית או בכיתה?
  • איזה דבר אחד היית רוצה שנספור ביחד מחר בבוקר?

סופרים את כולם: מתחילים מחדש!

דמיינו שאתם עומדים בלב מדבר חם, אבל הפעם יש באוויר ריח של התחלה חדשה! אחרי שנים רבות של נדודים, בני ישראל הגיעו ממש קרוב לארץ המובטחת. משה המנהיג ואלעזר הכהן הגדול קיבלו משימה חשובה מאלוהים: לספור את כל האנשים. הם עברו משבט לשבט, רשמו שמות וספרו משפחות. זהו דור חדש של ילדים שגדלו והפכו לגיבורים אמיצים. הספירה הזו עוזרת לדעת כמה מקום יצטרך כל שבט בבית החדש שלו. כולם מרגישים את הלב פועם בהתרגשות – המסע הארוך כמעט נגמר, והנה הארץ כבר מעבר לנהר! אבל רגע, איך בדיוק יחלקו את האדמה בין כולם? בפרק הבא נגלה מה קורה כשחמש אחיות אמיצות מבקשות משהו שאף אחד לא ביקש לפני כן.

מה הפסוק אומר?

אלוהים קובע שמשפחה גדולה תקבל שטח גדול יותר בארץ, ומשפחה קטנה תקבל שטח קטן יותר, כדי שלכולם יהיה בדיוק מה שהם צריכים.

הידעת?

האם ידעתם שבספירה הזו היו בדיוק 601,730 גברים מעל גיל עשרים? זה כמעט כמו למלא את כל האצטדיונים הגדולים בארץ עשרות פעמים!

מה יקרה בפרק הבא?

איך יחלקו את הארץ בצורה הוגנת, ומה יעשו חמש אחיות שאין להן אחים? בפרק הבא נגלה!

המפקד הגדול: דור חדש, דף חלק

בני ישראל נמצאים בערבות מואב, ממש על גדות נהר הירדן, מול העיר יריחו. אחרי מגפה קשה וארבעים שנות נדודים, משה ואלעזר הכהן עורכים מפקד אוכלוסין ענק. הם סופרים את הגברים מגיל עשרים ומעלה מכל השבטים. המטרה כפולה: להתארגן לצבא שיכבוש את הארץ, ולדעת איך לחלק את הנחלות בצורה הוגנת. הפרק חושף עובדה דרמטית: כל האנשים שנספרו במדבר סיני בתחילת המסע מתו, חוץ משני מנהיגים אמיצים – יהושע וכלב. זהו דור חדש לגמרי שמקבל הזדמנות להתחיל מחדש, נקי מטעויות העבר. בנוסף, אלוהים קובע חוק חברתי חשוב: השבטים הגדולים יקבלו שטח גדול יותר, והקטנים פחות, כשהמיקום המדויק ייקבע בהגרלה כדי למנוע ויכוחים.

מה הפסוק אומר?

החוק הזה קובע שחלוקת הארץ תהיה הוגנת: מי שיש לו משפחה גדולה יותר מקבל יותר שטח, כדי שאף אחד לא יישאר בלי מקום לחיות בו.

Life Hack

כשאתם מתחילים פרויקט קבוצתי, חלקו את המשימות לפי היכולת והזמן של כל אחד, ולא באופן שווה ועיוור. התאמה לצרכים מונעת כעסים ומובילה להצלחה.

מקבילה מודרנית

זה כמו לפתוח שנת לימודים חדשה בבית ספר חדש: כל החשבונות הישנים והריבים מהיסודי נמחקים, ואתם מקבלים הזדמנות לבנות את המעמד והחברויות שלכם מתוך דף חלק לחלוטין.

ספירת מלאי של תקווה

בני ישראל חונים בערבות מואב, ממש על סף הכניסה לארץ כנען המובטחת. אחרי מגפה קשה שגבתה מחיר כבד בנפש, משה המנהיג הוותיק ואלעזר הכהן הגדול מקבלים ציווי אלוהי לערוך מפקד אוכלוסין מקיף של כל הגברים מגיל עשרים ומעלה. המפקד הזה הוא הרבה מעבר לרשימת שמות משעממת; הוא מייצג חילופי דורות דרמטיים והיסטוריים. כל הדור הישן שיצא ממצרים והתלונן שוב ושוב מת במדבר במהלך ארבעים השנים האחרונות, ורק יהושע בן נון וכלב בן יפונה שרדו. כעת, דור הבנים שנולד בחופש עומד למבחן הכניסה לארץ. המפקד מפרט את המשפחות בכל שבט ושבט וקובע את הבסיס המעשי לחלוקת הארץ העתידית: השבטים הגדולים יקבלו נחלה גדולה, והקטנים יקבלו נחלה קטנה, כאשר המיקום הספציפי של כל שבט ייקבע באמצעות הגרלה הוגנת. הפרק משלב בתוכו אזכורים לאירועי עבר קשים כמו מרד קורח ומות נדב ואביהוא, ומציג לראשונה את בנות צלפחד שישחקו תפקיד מפתח במאבק על ירושת הארץ בהמשך. זהו רגע של התארגנות לאומית מחדש, שבו העם מבין שהעבר מאחוריו והעתיד שלו תלוי כולו באחריות ובאמונה של הדור הצעיר.

מה הפסוק אומר?

הפסוק המכונן הזה מציג את עקרון הצדק החלוקתי היחסי לקראת הכניסה לארץ המובטחת. חלוקת המשאבים והקרקעות אינה נעשית באופן שוויונית עיוור, אלא מותאמת ברגישות לצרכים הממשיים של כל קבוצה ושבט לפי גודלו הפיזי. בכך התורה יוצרת איזון מוסרי וכלכלי עמוק בין שוויון הזדמנויות מוחלט, המיוצג על ידי הגורל, לבין מענה פרקטי לצרכים קיומיים בשטח.

להעמקה בסיפור

אם תחשבו על זה, מפקד אוכלוסין נשמע כמו הפעולה הכי ביורוקרטית ויבשה שיש במקרא. אבל בפרק הזה, הרשימות הארוכות של השמות והמספרים הן למעשה דרמה אנושית עצומה שמסתירה מאחוריה סיפור של הישרדות, אבל ואמונה. בני ישראל נמצאים בנקודת זמן קריטית ומרגשת במיוחד: ארבעים שנה של נדודים מפרכים במדבר סיני מגיעות סוף סוף לסיומן. הדור הישן, זה שחווה את העבדות הקשה במצרים ופחד להיכנס לארץ בגלל חטא המרגלים, כבר איננו בחיים. הדור החדש, שנולד וגדל באוויר הפתוח והחופשי של המדבר, עומד כעת על גדות הירדן ומביט אל הארץ המובטחת. המפקד הזה הוא בעצם הכרזה רשמית על לידתו של עם חדש, חזק ומגובש, שמוכן לקחת את גורלו בידיו. מה שמעניין כאן במיוחד הוא השילוב המרתק בין סדר וארגון צבאי לבין עקרונות של צדק חברתי. אלוהים מנחה את משה לחלק את הארץ העתידית לפי גודל השבטים. זו אינה חלוקה שרירותית או שוויונית באופן עיוור; יש כאן הבנה עמוקה שלצרכים שונים מגיעים מענים שונים. שבט גדול עם הרבה משפחות צריך יותר מרחב מחיה ואדמה חקלאית כדי לשרוד ולהתפתח, בעוד שבט קטן יותר יסתפק בפחות. יחד עם זאת, כדי למנוע קנאה, מלחמות פנימיות וסכסוכים על השאלה 'מי קיבל את האזור הפורה והשווה ביותר', המיקום הגיאוגרפי עצמו נקבע בגורל. זהו שילוב מדהים של תכנון אנושי הוגן עם אמונה בכוח עליון שמכוון את הדברים. נקודה מרתקת נוספת היא האזכורים ההיסטוריים השזורים בתוך רשימת השמות. התורה לא שוכחת להזכיר את דתן ואבירם שמרדו במשה ונבלעו באדמה, או את נדב ואביהוא שמתו כשהקריבו אש זרה. למה להזכיר כישלונות וטרגדיות משפחתיות ברגע חגיגי ומלא תקווה כזה? התשובה היא שהדור החדש חייב לשאת איתו את זיכרון העבר כשיעור לחיים. הם צריכים לדעת שחופש אמיתי מגיע עם אחריות אישית כבדה, ושבחירות מוסריות שגויות גוררות השלכות כואבות. מצד שני, מוזכרות כאן גם בנות צלפחד, מה שרומז לנו שהחוקים אינם קפואים, ושהם עומדים להשתנות ולהתפתח כדי להגן על זכויותיהם של מי שאין לו קול חזק בחברה. המפקד הזה הוא הגשר האולטימטיבי בין הזיכרון הכואב של המדבר לבין התקווה הגדולה לבניית בית לאומי חדש והוגן.

שאלה למחשבה

אם הייתם חלק מהדור החדש שעומד להיכנס לארץ, האם הייתם מרגישים בעיקר פחד מהאחריות הגדולה או התרגשות מהחופש וההתחלה החדשה?

מפקד ערבות מואב: הגיאוגרפיה של הדור השני

פרק כ"ו בספר במדבר מתאר את מפקד האוכלוסין השני והאחרון של בני ישראל במהלך נדודיהם במדבר, הנערך בערבות מואב על גדות נהר הירדן, מול העיר יריחו. המפקד מתרחש מיד לאחר המגפה הקשה שפרצה בעקבות חטא בעל פעור, שבו העם נסחף לעבודה זרה. בהוראת אלוהים, משה ואלעזר הכהן, שמחליף את אהרון אביו שנפטר, סופרים את כל הגברים מגיל עשרים ומעלה הכשירים לצאת לצבא ולשאת נשק. הרשימה מפורטת בקפדנות לפי שבטים ומשפחות, ומציגה את מספר הנפשות המדויק בכל קבוצה. במהלך הפירוט הגנאלוגי מוזכרים אירועים היסטוריים מכוננים, כמו בליעתם של דתן ואבירם באדמה ומותם של נדב ואביהוא. הספירה הכוללת מסתכמת ב-601,730 איש. מיד לאחר מכן, אלוהים מצווה על משה את עקרונות חלוקת הארץ העתידית: גודל הנחלה של כל שבט ייקבע באופן יחסי למספר חבריו, אך מיקומה הגיאוגרפי המדויק ייקבע על פי גורל. הפרק נחתם במפקד נפרד של שבט לוי, שאינו מקבל נחלה חקלאית בארץ אלא תפקיד דתי, ובקביעה הדרמטית כי מכל האנשים שנספרו במפקד הראשון בסיני לא נותר איש בחיים, מלבד יהושע בן נון וכלב בן יפונה.

מה הפסוק אומר?

הפסוק המכונן הזה מציג את עקרון הצדק החלוקתי היחסי לקראת הכניסה לארץ המובטחת. חלוקת המשאבים והקרקעות אינה נעשית באופן שוויונית עיוור, אלא מותאמת ברגישות לצרכים הממשיים של כל קבוצה ושבט לפי גודלו הפיזי. בכך התורה יוצרת איזון מוסרי וכלכלי עמוק בין שוויון הזדמנויות מוחלט, המיוצג על ידי הגורל, לבין מענה פרקטי לצרכים קיומיים בשטח.

הדרש — קריאה לעומק

במדבר כ"ו מהווה צומת דרכים תיאולוגי, היסטורי וספרותי מכריע בספר במדבר ובחומש כולו. המפקד השני אינו רק כלי אדמיניסטרטיבי או צבאי לקראת כיבוש הארץ, אלא הוא מייצג את המעבר המוחלט והסופי מדור המדבר לדור הארץ. מבחינה ספרותית, הפרק משמש כמעין 'סגירת מעגל' למפקד שנערך בפרק א' בסיני, ארבעים שנה קודם לכן. ההשוואה המדוקדקת בין שני המפקדים חושפת את התהפוכות הדמוגרפיות העצומות שעבר העם במהלך שנות הנדודים המפרכות: שבטים מסוימים, כמו שמעון, הצטמצמו דרמטית ביותר מחצי (ככל הנראה בעקבות המגפה האחרונה הקשורה בזמרי בן סלוא השמעוני בחטא בעל פעור), בעוד שבטים אחרים, כמו מנשה, חוו צמיחה מרשימה של עשרות אחוזים. השינויים הללו אינם רק סטטיסטיקה יבשה, אלא הם משקפים את הדינמיקה הרוחנית, המוסרית והפיזית של המסע המדברי. שזירת הסיפורים ההיסטוריים בתוך הרשימה הגנאלוגית היבשה לכאורה – כמו אזכור מרד קורח, מות ער ואונן, ובנות צלפחד – אינה מקרית כלל. היא מעניקה נפח מוסרי וערכי למספרים ומזכירה לקורא שההיסטוריה מורכבת מבני אדם בשר ודם, על שגיאותיהם והישגיהם. הדגשת העובדה ש'בני קורח לא מתו' מציגה תפיסה תיאולוגית מורכבת של צדק אלוהי, המבחינה במפורש בין אשמת האבות לחפות הבנים, בניגוד לדתן ואבירם שמשפחותיהם נספו עמם בשל שותפותן הפעילה במרד. חלוקת הארץ המשלבת בין גודל השבט ('לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט') לבין הגורל מציגה מודל פילוסופי מרתק של שילוב בין השתדלות אנושית וריאליסטית לבין השגחה אלוהית או מקריות קוסמית. הגורל מונע קנאה פוליטית וטריטוריאלית הרסנית בין השבטים, שכן הוא מייחס את המיקום הגיאוגרפי לרצון עליון שאינו משוחד, בעוד שהתאמת גודל השטח למספר הנפשות מבטיחה יציבות כלכלית, חברתית וחקלאית לטווח הארוך. סיומו של הפרק, המדגיש בטון מלנכולי אך נחרץ כי אף לא אחד מפקודי משה ואהרון במדבר סיני שרד למעט יהושע וכלב, חותם סופית את גזרת המרגלים ההיסטורית. המוות במדבר אינו מוצג כאן רק כעונש אכזרי, אלא כתהליך סוציולוגי והכרחי של זיכוך לאומי. הדור שיצא ממצרים נשא בתוכו עמוק בנפש מנטליות של עבדות, פחד ותלות; רק דור חדש שנולד וגדל בתנאי חופש ומאבק במדבר, המיוצג במפקד זה, כשיר באמת להתמודד עם אתגרי הריבונות, המלחמה והקמת חברה צודקת וחדשה בארץ המובטחת. בנוסף, המפקד הנפרד של שבט לוי, המונה 23,000 זכרים מגיל חודש ומעלה, מדגיש את מעמדם הייחודי של משרתי המקדש. הלויים אינם נספרים כחלק מהכוח הצבאי הלוחם ואינם מקבלים נחלה חקלאית משלהם בארץ, שכן תפקידם הרוחני והחינוכי דורש מהם להיות מפוזרים בין כל השבטים ולא להיות קשורים לקרקע ספציפית. פרט זה מחזק את המבנה החברתי המאוזן שהתורה מנסה להקים, שבו ישנו איזון בין כוח צבאי, בעלות על קרקע, והנהגה רוחנית המנותקת מאינטרסים כלכליים ישירים. אזכורן של בנות צלפחד בתוך רשימת מנשה מהווה הכנה דרמטית לפרק הבא, שבו הן יאתגרו את חוקי הירושה המקובלים וידרשו צדק מגדרי בתוך המבנה השבטי. בכך, הפרק אינו רק מסכם את העבר אלא פותח פתח לדינמיות משפטית וחברתית שתאפיין את החיים בארץ ישראל.

לקחים לחיים
  • איזון בין תכנון רציונלי לקבלת הבלתי נשלטבניהול פרויקטים מורכבים או בקבלת החלטות קריירה, עלינו לפעול כמו חלוקת הארץ: לתכנן בקפידה את המשאבים לפי הצרכים הריאליים (התאמה לגודל), אך גם להשלים עם כך שישנם גורמים שאינם בשליטתנו (הגורל). ההבנה שלא הכל נתון לשליטתנו המלאה מפחיתה חרדה ומאפשרת גמישות מול שינויים בלתי צפויים.
  • הבחנה בין אחריות אישית לאחריות קולקטיביתאזכור העובדה ש'בני קורח לא מתו' מלמד אותנו לא לשפוט אנשים על פי ייחוסם המשפחתי או שיוכם הקבוצתי. בארגונים ובקהילות, יש להימנע מענישה קולקטיבית או מהטלת סטיגמה על עובד או בן משפחה בשל טעויות של קרוביו, ולבחון כל אדם על פי מעשיו ובחירותיו האישיות בלבד.
  • הכרת הצורך בחילופי דורות ורעיונותלעיתים, כדי שארגון, עסק או יוזמה חברתית יפרצו קדימה, יש צורך בחילופי דורות מוחלטים. דור המייסדים, עם כל זכויותיו, עלול להיות שבוי בקונספציות ישנות ובפחדים היסטוריים (כמו דור המדבר). מתן מקום והובלה לדור צעיר ונקי ממשקעים הוא תנאי הכרחי לצמיחה ולהתחדשות.
היבט פילוסופי

המתח בין הצדק החלוקתי המבוסס על צרכים ריאליים (גודל השבט) לבין עקרון הגורל השרירותי. כיצד ניתן ליישב את הסתירה המובנית בין חלוקה רציונלית המונחית על ידי צדק סוציאלי, לבין הכרעה אקראית (או אלוהית) שאינה מתחשבת בכישורים, בזכויות או בהעדפות של השבטים השונים?

📖 קראו את הפרק המלא

וַיְהִי אַחֲרֵי הַמַּגֵּפָה וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה וְאֶל אֶלְעָזָר בֶּן־אַהֲרֹן הַכֹּהֵן לֵאמֹר׃

שְׂאוּ אֶת־רֹאשׁ כָּל־עֲדַת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה לְבֵית אֲבֹתָם כָּל־יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל׃

וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֹתָם בְּעַרְבֹת מוֹאָב עַל־יַרְדֵּן יְרֵחוֹ לֵאמֹר׃

מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת־מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הַיֹּצְאִים מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם׃

רְאוּבֵן בְּכוֹר יִשְׂרָאֵל בְּנֵי רְאוּבֵן חֲנוֹךְ מִשְׁפַּחַת הַחֲנֹכִי לְפַלּוּא מִשְׁפַּחַת הַפַּלֻּאִי׃

לְחֶצְרֹן מִשְׁפַּחַת הַחֶצְרוֹנִי לְכַרְמִי מִשְׁפַּחַת הַכַּרְמִי׃

אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת הָרֻאוּבֵנִי וַיִּהְיוּ פְקֻדֵיהֶם שְׁלֹשָׁה וְאַרְבָּעִים אֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת וּשְׁלֹשִׁים׃

וּבְנֵי פַלּוּא אֱלִיאָב׃

וּבְנֵי אֱלִיאָב נְמוּאֵל וְדָתָן וַאֲבִירָם הוּא־דָתָן וַאֲבִירָם קרואי [קְרִיאֵי] הָעֵדָה אֲשֶׁר הִצּוּ עַל־מֹשֶׁה וְעַל־אַהֲרֹן בַּעֲדַת־קֹרַח בְּהַצֹּתָם עַל־יְהוָה׃

וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת־פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת־קֹרַח בְּמוֹת הָעֵדָה בַּאֲכֹל הָאֵשׁ אֵת חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ וַיִּהְיוּ לְנֵס׃

וּבְנֵי־קֹרַח לֹא־מֵתוּ׃

בְּנֵי שִׁמְעוֹן לְמִשְׁפְּחֹתָם לִנְמוּאֵל מִשְׁפַּחַת הַנְּמוּאֵלִי לְיָמִין מִשְׁפַּחַת הַיָּמִינִי לְיָכִין מִשְׁפַּחַת הַיָּכִינִי׃

לְזֶרַח מִשְׁפַּחַת הַזַּרְחִי לְשָׁאוּל מִשְׁפַּחַת הַשָּׁאוּלִי׃

אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת הַשִּׁמְעֹנִי שְׁנַיִם וְעֶשְׂרִים אֶלֶף וּמָאתָיִם׃

בְּנֵי גָד לְמִשְׁפְּחֹתָם לִצְפוֹן מִשְׁפַּחַת הַצְּפוֹנִי לְחַגִּי מִשְׁפַּחַת הַחַגִּי לְשׁוּנִי מִשְׁפַּחַת הַשּׁוּנִי׃

לְאָזְנִי מִשְׁפַּחַת הָאָזְנִי לְעֵרִי מִשְׁפַּחַת הָעֵרִי׃

לַאֲרוֹד מִשְׁפַּחַת הָאֲרוֹדִי לְאַרְאֵלִי מִשְׁפַּחַת הָאַרְאֵלִי׃

אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת בְּנֵי־גָד לִפְקֻדֵיהֶם אַרְבָּעִים אֶלֶף וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת׃

בְּנֵי יְהוּדָה עֵר וְאוֹנָן וַיָּמָת עֵר וְאוֹנָן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן׃

וַיִּהְיוּ בְנֵי־יְהוּדָה לְמִשְׁפְּחֹתָם לְשֵׁלָה מִשְׁפַּחַת הַשֵּׁלָנִי לְפֶרֶץ מִשְׁפַּחַת הַפַּרְצִי לְזֶרַח מִשְׁפַּחַת הַזַּרְחִי׃

וַיִּהְיוּ בְנֵי־פֶרֶץ לְחֶצְרֹן מִשְׁפַּחַת הַחֶצְרֹנִי לְחָמוּל מִשְׁפַּחַת הֶחָמוּלִי׃

אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת יְהוּדָה לִפְקֻדֵיהֶם שִׁשָּׁה וְשִׁבְעִים אֶלֶף וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת׃

בְּנֵי יִשָּׂשכָר לְמִשְׁפְּחֹתָם תּוֹלָע מִשְׁפַּחַת הַתּוֹלָעִי לְפֻוָה מִשְׁפַּחַת הַפּוּנִי׃

לְיָשׁוּב מִשְׁפַּחַת הַיָּשׁוּבִי לְשִׁמְרֹן מִשְׁפַּחַת הַשִּׁמְרֹנִי׃

אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת יִשָּׂשכָר לִפְקֻדֵיהֶם אַרְבָּעָה וְשִׁשִּׁים אֶלֶף וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת׃

בְּנֵי זְבוּלֻן לְמִשְׁפְּחֹתָם לְסֶרֶד מִשְׁפַּחַת הַסַּרְדִּי לְאֵלוֹן מִשְׁפַּחַת הָאֵלֹנִי לְיַחְלְאֵל מִשְׁפַּחַת הַיַּחְלְאֵלִי׃

אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת הַזְּבוּלֹנִי לִפְקֻדֵיהֶם שִׁשִּׁים אֶלֶף וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת׃

בְּנֵי יוֹסֵף לְמִשְׁפְּחֹתָם מְנַשֶּׁה וְאֶפְרָיִם׃

בְּנֵי מְנַשֶּׁה לְמָכִיר מִשְׁפַּחַת הַמָּכִירִי וּמָכִיר הוֹלִיד אֶת־גִּלְעָד לְגִלְעָד מִשְׁפַּחַת הַגִּלְעָדִי׃

אֵלֶּה בְּנֵי גִלְעָד אִיעֶזֶר מִשְׁפַּחַת הָאִיעֶזְרִי לְחֵלֶק מִשְׁפַּחַת הַחֶלְקִי׃

וְאַשְׂרִיאֵל מִשְׁפַּחַת הָאַשְׂרִאֵלִי וְשֶׁכֶם מִשְׁפַּחַת הַשִּׁכְמִי׃

וּשְׁמִידָע מִשְׁפַּחַת הַשְּׁמִידָעִי וְחֵפֶר מִשְׁפַּחַת הַחֶפְרִי׃

וּצְלָפְחָד בֶּן־חֵפֶר לֹא־הָיוּ לוֹ בָּנִים כִּי אִם־בָּנוֹת וְשֵׁם בְּנוֹת צְלָפְחָד מַחְלָה וְנֹעָה חָגְלָה מִלְכָּה וְתִרְצָה׃

אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת מְנַשֶּׁה וּפְקֻדֵיהֶם שְׁנַיִם וַחֲמִשִּׁים אֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת׃

אֵלֶּה בְנֵי־אֶפְרַיִם לְמִשְׁפְּחֹתָם לְשׁוּתֶלַח מִשְׁפַּחַת הַשֻּׁתַלְחִי לְבֶכֶר מִשְׁפַּחַת הַבַּכְרִי לְתַחַן מִשְׁפַּחַת הַתַּחֲנִי׃

וְאֵלֶּה בְּנֵי שׁוּתָלַח לְעֵרָן מִשְׁפַּחַת הָעֵרָנִי׃

אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת בְּנֵי־אֶפְרַיִם לִפְקֻדֵיהֶם שְׁנַיִם וּשְׁלֹשִׁים אֶלֶף וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת אֵלֶּה בְנֵי־יוֹסֵף לְמִשְׁפְּחֹתָם׃

בְּנֵי בִנְיָמִן לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֶלַע מִשְׁפַּחַת הַבַּלְעִי לְאַשְׁבֵּל מִשְׁפַּחַת הָאַשְׁבֵּלִי לַאֲחִירָם מִשְׁפַּחַת הָאֲחִירָמִי׃

לִשְׁפוּפָם מִשְׁפַּחַת הַשּׁוּפָמִי לְחוּפָם מִשְׁפַּחַת הַחוּפָמִי׃

וַיִּהְיוּ בְנֵי־בֶלַע אַרְדְּ וְנַעֲמָן מִשְׁפַּחַת הָאַרְדִּי לְנַעֲמָן מִשְׁפַּחַת הַנַּעֲמִי׃

אֵלֶּה בְנֵי־בִנְיָמִן לְמִשְׁפְּחֹתָם וּפְקֻדֵיהֶם חֲמִשָּׁה וְאַרְבָּעִים אֶלֶף וְשֵׁשׁ מֵאוֹת׃

אֵלֶּה בְנֵי־דָן לְמִשְׁפְּחֹתָם לְשׁוּחָם מִשְׁפַּחַת הַשּׁוּחָמִי אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת דָּן לְמִשְׁפְּחֹתָם׃

כָּל־מִשְׁפְּחֹת הַשּׁוּחָמִי לִפְקֻדֵיהֶם אַרְבָּעָה וְשִׁשִּׁים אֶלֶף וְאַרְבַּע מֵאוֹת׃

בְּנֵי אָשֵׁר לְמִשְׁפְּחֹתָם לְיִמְנָה מִשְׁפַּחַת הַיִּמְנָה לְיִשְׁוִי מִשְׁפַּחַת הַיִּשְׁוִי לִבְרִיעָה מִשְׁפַּחַת הַבְּרִיעִי׃

לִבְנֵי בְרִיעָה לְחֶבֶר מִשְׁפַּחַת הַחֶבְרִי לְמַלְכִּיאֵל מִשְׁפַּחַת הַמַּלְכִּיאֵלִי׃

וְשֵׁם בַּת־אָשֵׁר שָׂרַח׃

אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת בְּנֵי־אָשֵׁר לִפְקֻדֵיהֶם שְׁלֹשָׁה וַחֲמִשִּׁים אֶלֶף וְאַרְבַּע מֵאוֹת׃

בְּנֵי נַפְתָּלִי לְמִשְׁפְּחֹתָם לְיַחְצְאֵל מִשְׁפַּחַת הַיַּחְצְאֵלִי לְגוּנִי מִשְׁפַּחַת הַגּוּנִי׃

לְיֵצֶר מִשְׁפַּחַת הַיִּצְרִי לְשִׁלֵּם מִשְׁפַּחַת הַשִּׁלֵּמִי׃

אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת נַפְתָּלִי לְמִשְׁפְּחֹתָם וּפְקֻדֵיהֶם חֲמִשָּׁה וְאַרְבָּעִים אֶלֶף וְאַרְבַּע מֵאוֹת׃

אֵלֶּה פְּקוּדֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שֵׁשׁ־מֵאוֹת אֶלֶף וָאָלֶף שְׁבַע מֵאוֹת וּשְׁלֹשִׁים׃

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר׃

לָאֵלֶּה תֵּחָלֵק הָאָרֶץ בְּנַחֲלָה בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת׃

לָרַב תַּרְבֶּה נַחֲלָתוֹ וְלַמְעַט תַּמְעִיט נַחֲלָתוֹ אִישׁ לְפִי פְקֻדָיו יֻתַּן נַחֲלָתוֹ׃

אַךְ־בְּגוֹרָל יֵחָלֵק אֶת־הָאָרֶץ לִשְׁמוֹת מַטּוֹת־אֲבֹתָם יִנְחָלוּ׃

עַל־פִּי הַגּוֹרָל תֵּחָלֵק נַחֲלָתוֹ בֵּין רַב לִמְעָט׃

וְאֵלֶּה פְקוּדֵי הַלֵּוִי לְמִשְׁפְּחֹתָם לְגֵרְשׁוֹן מִשְׁפַּחַת הַגֵּרְשֻׁנִּי לִקְהָת מִשְׁפַּחַת הַקְּהָתִי לִמְרָרִי מִשְׁפַּחַת הַמְּרָרִי׃

אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת לֵוִי מִשְׁפַּחַת הַלִּבְנִי מִשְׁפַּחַת הַחֶבְרֹנִי מִשְׁפַּחַת הַמַּחְלִי מִשְׁפַּחַת הַמּוּשִׁי מִשְׁפַּחַת הַקָּרְחִי וּקְהָת הוֹלִד אֶת־עַמְרָם׃

וְשֵׁם אֵשֶׁת עַמְרָם יוֹכֶבֶד בַּת־לֵוִי אֲשֶׁר יָלְדָה אֹתָהּ לְלֵוִי בְּמִצְרָיִם וַתֵּלֶד לְעַמְרָם אֶת־אַהֲרֹן וְאֶת־מֹשֶׁה וְאֵת מִרְיָם אֲחֹתָם׃

וַיִּוָּלֵד לְאַהֲרֹן אֶת־נָדָב וְאֶת־אֲבִיהוּא אֶת־אֶלְעָזָר וְאֶת־אִיתָמָר׃

וַיָּמָת נָדָב וַאֲבִיהוּא בְּהַקְרִיבָם אֵשׁ־זָרָה לִפְנֵי יְהוָה׃

וַיִּהְיוּ פְקֻדֵיהֶם שְׁלֹשָׁה וְעֶשְׂרִים אֶלֶף כָּל־זָכָר מִבֶּן־חֹדֶשׁ וָמָעְלָה כִּי לֹא הָתְפָּקְדוּ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כִּי לֹא־נִתַּן לָהֶם נַחֲלָה בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל׃

אֵלֶּה פְּקוּדֵי מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֲשֶׁר פָּקְדוּ אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּעַרְבֹת מוֹאָב עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ׃

וּבְאֵלֶּה לֹא־הָיָה אִישׁ מִפְּקוּדֵי מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֲשֶׁר פָּקְדוּ אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִדְבַּר סִינָי׃

כִּי־אָמַר יְהוָה לָהֶם מוֹת יָמֻתוּ בַּמִּדְבָּר וְלֹא־נוֹתַר מֵהֶם אִישׁ כִּי אִם־כָּלֵב בֶּן־יְפֻנֶּה וִיהוֹשֻׁעַ בִּן־נוּן׃

המשיכו לקרוא באפליקציה ←