תנ״ך יקר פתח באפליקציה

במדבר · פרק י״ח

חוזה השירות הציבורי: אחריות, נחלה וברית מלח

👑

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־אַהֲרֹן בְּאַרְצָם לֹא תִנְחָל וְחֵלֶק לֹא־יִהְיֶה לְךָ בְּתוֹכָם אֲנִי חֶלְקְךָ וְנַחֲלָתְךָ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל׃

פסוק כ
התאמת תוכן לפי גיל

השומרים הטובים של האוהל המיוחד

הלילה נספר על תקופה שבה בני ישראל הלכו במדבר הגדול. באמצע המחנה עמד אוהל מועד, מקום קדוש ומיוחד מאוד. העם קצת חשש להתקרב אליו כדי לא לעשות טעויות, ולכן ה' פנה אל אהרון הכהן ואמר לו ברכות: 'אל תדאג, אתה ומשפחתך תהיו השומרים של המקום היפה הזה'. הכהנים והלויים קיבלו את התפקיד לשמור על הסדר ולעזור לכולם להרגיש בטוחים. מכיוון שהם עבדו קשה בשמירה ולא יכלו לגדל שדות משל עצמם, ה' קבע שכל העם יביא להם מתנות טעימות: חיטה זהובה, שמן זית זך ופירות מתוקים. זו הייתה שותפות נפלאה של עזרה הדדית, שבה כולם דואגים לכולם באהבה גדולה, כדי שאף אחד לא יישאר רעב וכולם יוכלו לישון בשקט.

מה הפסוק אומר?

הפסוק מזכיר לנו שיש דברים יקרים יותר מרכוש חומרי, כמו הערכים שלנו והתפקיד שאנחנו ממלאים בחיי אחרים.

טיפ להורים

הסיפור מדגיש את החשיבות של חלוקת תפקידים ועזרה הדדית בתוך הקהילה והמשפחה. הכהנים והלויים נותנים את זמנם ומרצם לשמירה ולרוח, והעם מעניק להם תמיכה חומרית. תוכלו לחבר זאת לחיי היום-יום של הילד על ידי שיחה על התפקידים השונים בבית: איך כל אחד תורם את חלקו (למשל, הורה שמכין אוכל, ילד שמסדר את הצעצועים) ואיך שיתוף הפעולה הזה שומר על הבית נעים ובטוח לכולם.

שאלות לשיחה עם הילד
  • איזה תפקיד מיוחד אתה הכי אוהב לעשות בבית שלנו?
  • איך לדעתך הכהנים הרגישו כשהם קיבלו את המתנות הטעימות מהעם?
  • אם היית יכול להביא מתנה קטנה למישהו שעזר לך היום, מה היית מביא לו?

השומרים המיוחדים של אוהל מועד

דמיינו שאתם עומדים במרכז מחנה ענק במדבר. באמצע המחנה עומד אוהל מועד המפואר, מקום קדוש ומלא באור. כולם קצת פוחדים להתקרב, כי המקום כל כך מיוחד! לכן, אלוהים קורא לאהרון הכהן ואומר לו: 'אל תדאג, אתה, בניך וכל שבט לוי תהיו השומרים הרשמיים'. הלויים יעזרו לשמור על הסדר, והכהנים יטפלו בכל הכלים היפים שבפנים. אבל רגע, איך יהיה להם אוכל אם הם כל הזמן שומרים ולא מגדלים שדות? אלוהים מסדר פתרון נפלא: כל העם יביא להם מתנות מתוקות! קצת מהחיטה, מהשמן, מהיין ואפילו פירות ראשונים. כולם משתפים פעולה בשמחה ובאהבה, ודואגים זה לזה כמו משפחה אחת גדולה. מה יקרה כשהם יתחילו לחלק את המתנות? בפרק הבא נגלה!

מה הפסוק אומר?

ה' אומר לאהרן הכהן: אתה לא תקבל אדמה כמו כולם, כי אני המתנה הכי גדולה שלך, ואני אדאג לך לכל מה שאתה צריך.

הידעת?

הידעתם שלכהנים וללויים לא הייתה גינה או שדה משלהם? במקום זה, הם קיבלו עשרים וארבע מתנות שונות מכל העם!

מה יקרה בפרק הבא?

אבל מה קורה כשהלויים עצמם צריכים לתת מתנה מתוך מה שהם קיבלו? בפרק הבא נראה איך כולם לומדים לחלוק!

האחריות הגדולה והסדר החדש במדבר

לאחר הסערה הגדולה של מרד קורח, בני ישראל מבוהלים וחוששים להתקרב לאוהל מועד, מחשש שימותו. כדי להרגיע את הרוחות וליצור סדר, אלוהים פונה אל אהרון הכהן ומגדיר חלוקת תפקידים ברורה ובטוחה. אהרון ובניו הכהנים מקבלים את האחריות המלאה על המזבח ועל פנים האוהל, ואילו שאר בני שבט לוי ישמשו כעוזריהם וישמרו על המקום מבחוץ כדי למנוע מאנשים לא מורשים להתקרב ולהיפגע. מכיוון שהכהנים והלויים מקדישים את כל חייהם לשמירה ולשירות הציבורי, הם אינם מקבלים נחלת אדמה בארץ ישראל. במקום זאת, העם מחויב לתמוך בהם כלכלית באמצעות תרומות ומעשרות מהיבולים והבהמות. כך נוצרת שותפות חברתית שבה העם דואג לפרנסת המשרתים, והם דואגים לביטחון הרוחני של העם.

מה הפסוק אומר?

הכהנים לא מקבלים שטח בארץ, כי התפקיד שלהם הוא לעזור לעם להתחבר לה'. ה' מבטיח להם שהקשר איתו הוא הנחלה האמיתית שלהם.

Life Hack

כשיש פרויקט קבוצתי גדול או משימה בבית, חלוקת תפקידים ברורה מראש מונעת ריבים, בלבול ותקלות. תגדירו בדיוק מי עושה מה!

מקבילה מודרנית

זה כמו צוות אבטחה וניהול באירוע המוני: המאבטחים שומרים על הסדר והקהל מביא את האנרגיה והתמיכה, וכך כולם נהנים ובטוחים.

חוזה העבודה של הכהנים: אחריות, סיכון ותגמול

אחרי המשבר החברתי החריף של מרד קורח, שבו העם ערער על המנהיגות, שורר פחד גדול בקהילה. אנשים חוששים שכל התקרבות למשכן תסתיים במוות. פרק יח מגיע כדי לעשות סדר מוחלט ולהרגיע את החרדה. אלוהים פונה ישירות לאהרון ומציג מודל של אחריות משותפת: הכהנים והלויים הם אלו שיישאו בתוצאות אם יקרה משהו לא תקין במשכן, ובכך הם משחררים את שאר העם מהפחד. הכהנים יעבדו בפנים, הלויים ישמרו בחוץ, והזרים לא יתקרבו. בתמורה לסיכון ולאחריות הזו, ומשום שאין להם נחלת אדמה משלהם, הכהנים והלויים מקבלים זכויות כלכליות נרחבות: תרומות, ביכורים, מעשרות ופדיון בכורות. בנוסף, הלויים נדרשים להפריש מעשר מתוך המעשר שהם מקבלים ולתת אותו לכהנים, כדי לשמור על עקרון הנתינה וההדדיות בכל הרמות.

מה הפסוק אומר?

הפסוק מציב הגדרה מהפכנית למושג 'רכוש' ו'נחלה'. בעוד שכל השבטים מקבלים חלקת אדמה פיזית בארץ המובטחת, על הכהנים נאסר להחזיק בקרקע. במקום זאת, אלוהים מגדיר את עצמו כנחלתם. משמעות הדבר היא שביטחונם הכלכלי והקיומי אינו נשען על נכסים חומריים אלא על השירות הרוחני והחיבור הישיר לקדושה, הממומנים על ידי תרומות העם. זהו שיעור עמוק על כך שמשמעות וייעוד יכולים להוות עוגן קיומי חזק יותר מכל נכס נדל'ני.

להעמקה בסיפור

הפרק הזה הוא בעצם הסדרת היחסים הרשמית בין המנהיגות הרוחנית לבין העם, והוא מגיע בדיוק בזמן של משבר אמון עמוק. אחרי שבני ישראל ראו את האדמה בולעת את המורדים ואת המגפה משתוללת, הם נכנסו לפאניקה קיומית. הם הרגישו שהמשכן הוא אזור סכנה. התשובה של אלוהים בפרק זה היא מרתקת: הוא לוקח את הפחד של העם ומעביר אותו כחובה מקצועית לכתפי הכהנים והלויים. מעכשיו, אם מישהו עושה טעות, האשמה היא על השומרים ולא על האזרח הפשוט. המושג 'תשאו את עוון המקדש' פירושו שהאחריות המקצועית והמשפטית היא עליהם. אבל אחריות כזו דורשת פיצוי. כאן נכנס המנגנון הכלכלי של מתנות הכהונה והלויים. מכיוון שהם לא מקבלים חלקת אדמה חקלאית כמו שאר השבטים, הם תלויים לחלוטין בעם. זהו מודל כלכלי-חברתי מתוחכם: הוא מונע מהכהנים להפוך לבעלי קרקעות עשירים וכוחניים, ומכריח אותם להישאר מחוברים לעם שמאכיל אותם. מצד שני, הוא מחייב את העם להכיר בערך של השירות הציבורי והרוחני שלהם. המושג 'ברית מלח עולם' המוזכר כאן מסמל קשר נצחי שאינו מתקלקל, בדיוק כמו שמלח משמר את המזון. בסופו של דבר, הפרק מלמד אותנו שסמכות אמיתית לעולם אינה מגיעה רק עם זכויות יתר, אלא היא תמיד מותנית באחריות כבדה ובשירות הציבור.

שאלה למחשבה

אם הייתם צריכים לבחור תפקיד בחיים, הייתם מעדיפים תפקיד עם המון חופש ובלי מחויבות, או תפקיד עם השפעה ענקית אבל עם אחריות כבדה לטעויות של אחרים?

חוזה השירות הציבורי: אחריות, נחלה וברית מלח

במדבר יח מציג את ההסדרה הממסדית והכלכלית של מעמד הכהנים והלויים בעקבות הטראומה של מרד קורח ופחד העם מפני מוות בקרבת המשכן. הפרק נפתח בהגדרת האחריות המקצועית והרוחנית של אהרון ובניו: הם נושאים ב'עוון המקדש' וב'עוון הכהונה', כלומר הם האחראים הבלעדיים לכל חריגה או חילול של הקודש. הלויים מוגדרים כעוזריהם האמונים על השמירה החיצונית, תוך איסור מוחלט עליהם ועל שאר העם ('זרים') לגשת אל כלי הקודש והמזבח. בהמשך, הפרק מפרט את מערכת התגמול הכלכלית שתקיים את המעמד המשרת הזה, שאינו מקבל נחלת קרקע בארץ המובטחת. הכהנים מקבלים את 'מתנות הכהונה' הכוללות חלקי קורבנות, ביכורים, תרומות ופדיון בכורות, בברית המוגדרת כ'ברית מלח עולם'. הלויים מקבלים את המעשר מכלל יבולי בני ישראל, ומתוך מעשר זה הם מחויבים להפריש 'מעשר מן המעשר' כתרומה לכהנים. הפרק חותם בהבהרה כי אכילת המעשרות היא שכרם של הלויים על עבודתם, וכי חלוקה זו שומרת על הסדר החברתי והדתי ומגינה על העם מפני מוות.

מה הפסוק אומר?

הפסוק מציב הגדרה מהפכנית למושג 'רכוש' ו'נחלה'. בעוד שכל השבטים מקבלים חלקת אדמה פיזית בארץ המובטחת, על הכהנים נאסר להחזיק בקרקע. במקום זאת, אלוהים מגדיר את עצמו כנחלתם. משמעות הדבר היא שביטחונם הכלכלי והקיומי אינו נשען על נכסים חומריים אלא על השירות הרוחני והחיבור הישיר לקדושה, הממומנים על ידי תרומות העם. זהו שיעור עמוק על כך שמשמעות וייעוד יכולים להוות עוגן קיומי חזק יותר מכל נכס נדל'ני.

הדרש — קריאה לעומק

במדבר יח מהווה נקודת מפנה מבנית בספר במדבר. לאחר שהפרקים הקודמים תיארו מאבקי כוח קשים, ערעור על סמכות משה ואהרון, ומגפה קטלנית שהותירה את העם בחרדה קיומית עמוקה ('הן גווענו אבדנו כולנו אבדנו'), הפרק הנוכחי מציע פתרון מוסדי ומרגיע. הפתרון אינו מטאפיזי אלא משפטי וארגוני: הגדרת תחומי אחריות וחלוקת משאבים. המילים המנחות בפרק הן 'משמרת', 'עבודה' ו'מתנה', המדגישות את האיזון העדין שבין חובה לזכות. אלוהים פונה כאן ישירות אל אהרון (ולא דרך משה, כפי שקורה בדרך כלל), ובכך מעניק לו גיבוי ישיר ומחזק את מעמדו הפגוע. הכהנים והלויים מקבלים על עצמם את תפקיד 'בולמי הזעזועים' של הקדושה. הם חוצצים בין העם לבין המשכן, ובכך נושאים בנטל הסיכון הקיומי. מושג המפתח 'תשאו את עוון המקדש' מעביר את האחריות הפלילית והרוחנית מהאזרח הפשוט אל אנשי המקצוע. מבחינה ספרותית, יש כאן מבנה של ניגוד חריף בין חוסר הנחלה הקרקעית לבין השותפות המלאה במשאבי העם. אי-חלוקת הקרקע לשבט לוי היא כלי פוליטי וחברתי מתוחכם: היא מונעת היווצרות של אוליגרכיה קרקעית חזקה שיכולה לנצל את מעמדה הדתי לצבירת כוח פיזי. הכהן והלוי נותרים תלויים ברווחת הכלל, מה שמחייב אותם לשמור על קשר חיובי ומתמיד עם העם. 'ברית מלח עולם' היא ביטוי המסמל את יציבות ההסכם הזה; מלח הוא חומר משמר שאינו נרקב, ומסמל את נצחיות המחויבות ההדדית. בנוסף, מנגנון 'מעשר מן המעשר' המוטל על הלויים מייצר היררכיה פנימית מבוקרת ומלמד שאיש אינו פטור מחובת הנתינה, גם מי שמתפרנס מתרומות של אחרים. בכך, הפרק מניח את היסודות לחברה מתוקנת שבה השירות הציבורי מוגדר היטב, מתוגמל בשקיפות, ונושא באחריות ישירה לשלום הציבור.

לקחים לחיים
  • אחריות מקצועית מלאהבעולם העבודה המודרני, מנהלים ובעלי תפקידים בכירים חייבים להבין שסמכות דורשת נשיאה באחריות לכישלונות של הכפופים להם. מנהיגות אמיתית אינה מתהדרת רק בהצלחות, אלא משמשת מגן ומנווטת ברגעי משבר ותקלות.
  • חשיבות הניתוק בין כוח פוליטי לרכוש חומריההפרדה בין כהונה לבין בעלות על קרקע מלמדת אותנו על הסכנה שבחיבור בין כוח שלטוני או רוחני לבין נכסים חומריים. בחיינו האישיים והציבוריים, עלינו לשאוף למנגנוני בקרה המונעים ניגוד עניינים וריכוז כוח מופרז בידי גורם אחד.
  • אוניברסליות של נתינההחובה של הלויים להפריש מעשר מתוך המעשר שקיבלו מראה שאף אדם, ללא קשר למעמדו הכלכלי או החברתי, אינו פטור מלתרום לזולת. גם כאשר אנו נתמכים או נמצאים בתקופת למידה והתפתחות, עלינו למצוא את הדרך להעביר חלק מהטוב שקיבלנו הלאה.
היבט פילוסופי

הפרק מעלה את המתח המובנה שבין מיסוד הרוח לבין חירות הפרט. מצד אחד, חלוקת התפקידים הנוקשה והסנקציות החמורות על 'הזר המתקרב' מצילות את העם מחרדה וממוות ומייצרות סדר חברתי יציב. מצד שני, מיסוד זה יוצר מעמדות קשיחים ומגביל את הגישה הבלתי-אמצעית של האדם הפשוט אל הקודש. האם סדר וביטחון חברתי מצדיקים את חסימת הגישה החופשית לחוויה הרוחנית, או שמא הממסד הדתי הופך בהכרח למחסום בין האדם לאלוהיו?

📖 קראו את הפרק המלא

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־אַהֲרֹן אַתָּה וּבָנֶיךָ וּבֵית־אָבִיךָ אִתָּךְ תִּשְׂאוּ אֶת־עֲוֺן הַמִּקְדָּשׁ וְאַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ תִּשְׂאוּ אֶת־עֲוֺן כְּהֻנַּתְכֶם׃

וְגַם אֶת־אַחֶיךָ מַטֵּה לֵוִי שֵׁבֶט אָבִיךָ הַקְרֵב אִתָּךְ וְיִלָּווּ עָלֶיךָ וִישָׁרְתוּךָ וְאַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ לִפְנֵי אֹהֶל הָעֵדֻת׃

וְשָׁמְרוּ מִשְׁמַרְתְּךָ וּמִשְׁמֶרֶת כָּל־הָאֹהֶל אַךְ אֶל־כְּלֵי הַקֹּדֶשׁ וְאֶל־הַמִּזְבֵּחַ לֹא יִקְרָבוּ וְלֹא־יָמֻתוּ גַם־הֵם גַּם־אַתֶּם׃

וְנִלְווּ עָלֶיךָ וְשָׁמְרוּ אֶת־מִשְׁמֶרֶת אֹהֶל מוֹעֵד לְכֹל עֲבֹדַת הָאֹהֶל וְזָר לֹא־יִקְרַב אֲלֵיכֶם׃

וּשְׁמַרְתֶּם אֵת מִשְׁמֶרֶת הַקֹּדֶשׁ וְאֵת מִשְׁמֶרֶת הַמִּזְבֵּחַ וְלֹא־יִהְיֶה עוֹד קֶצֶף עַל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל׃

וַאֲנִי הִנֵּה לָקַחְתִּי אֶת־אֲחֵיכֶם הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֶם מַתָּנָה נְתֻנִים לַיהוָה לַעֲבֹד אֶת־עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד׃

וְאַתָּה וּבָנֶיךָ אִתְּךָ תִּשְׁמְרוּ אֶת־כְּהֻנַּתְכֶם לְכָל־דְּבַר הַמִּזְבֵּחַ וּלְמִבֵּית לַפָּרֹכֶת וַעֲבַדְתֶּם עֲבֹדַת מַתָּנָה אֶתֵּן אֶת־כְּהֻנַּתְכֶם וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת׃

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל־אַהֲרֹן וַאֲנִי הִנֵּה נָתַתִּי לְךָ אֶת־מִשְׁמֶרֶת תְּרוּמֹתָי לְכָל־קָדְשֵׁי בְנֵי־יִשְׂרָאֵל לְךָ נְתַתִּים לְמָשְׁחָה וּלְבָנֶיךָ לְחָק־עוֹלָם׃

זֶה־יִהְיֶה לְךָ מִקֹּדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים מִן־הָאֵשׁ כָּל־קָרְבָּנָם לְכָל־מִנְחָתָם וּלְכָל־חַטָּאתָם וּלְכָל־אֲשָׁמָם אֲשֶׁר יָשִׁיבוּ לִי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים לְךָ הוּא וּלְבָנֶיךָ׃

בְּקֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים תֹּאכֲלֶנּוּ כָּל־זָכָר יֹאכַל אֹתוֹ קֹדֶשׁ יִהְיֶה־לָּךְ׃

וְזֶה־לְּךָ תְּרוּמַת מַתָּנָם לְכָל־תְּנוּפֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְךָ נְתַתִּים וּלְבָנֶיךָ וְלִבְנֹתֶיךָ אִתְּךָ לְחָק־עוֹלָם כָּל־טָהוֹר בְּבֵיתְךָ יֹאכַל אֹתוֹ׃

כֹּל חֵלֶב יִצְהָר וְכָל־חֵלֶב תִּירוֹשׁ וְדָגָן רֵאשִׁיתָם אֲשֶׁר־יִתְּנוּ לַיהוָה לְךָ נְתַתִּים׃

בִּכּוּרֵי כָּל־אֲשֶׁר בְּאַרְצָם אֲשֶׁר־יָבִיאוּ לַיהוָה לְךָ יִהְיֶה כָּל־טָהוֹר בְּבֵיתְךָ יֹאכֲלֶנּוּ׃

כָּל־חֵרֶם בְּיִשְׂרָאֵל לְךָ יִהְיֶה׃

כָּל־פֶּטֶר רֶחֶם לְכָל־בָּשָׂר אֲשֶׁר־יַקְרִיבוּ לַיהוָה בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה יִהְיֶה־לָּךְ אַךְ פָּדֹה תִפְדֶּה אֵת בְּכוֹר הָאָדָם וְאֵת בְּכוֹר־הַבְּהֵמָה הַטְּמֵאָה תִּפְדֶּה׃

וּפְדוּיָו מִבֶּן־חֹדֶשׁ תִּפְדֶּה בְּעֶרְכְּךָ כֶּסֶף חֲמֵשֶׁת שְׁקָלִים בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵּרָה הוּא׃

אַךְ בְּכוֹר־שׁוֹר אוֹ־בְכוֹר כֶּשֶׂב אוֹ־בְכוֹר עֵז לֹא תִפְדֶּה קֹדֶשׁ הֵם אֶת־דָּמָם תִּזְרֹק עַל־הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת־חֶלְבָּם תַּקְטִיר אִשֶּׁה לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַיהוָה׃

וּבְשָׂרָם יִהְיֶה־לָּךְ כַּחֲזֵה הַתְּנוּפָה וּכְשׁוֹק הַיָּמִין לְךָ יִהְיֶה׃

כֹּל תְּרוּמֹת הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יָרִימוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל לַיהוָה נָתַתִּי לְךָ וּלְבָנֶיךָ וְלִבְנֹתֶיךָ אִתְּךָ לְחָק־עוֹלָם בְּרִית מֶלַח עוֹלָם הִוא לִפְנֵי יְהוָה לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אִתָּךְ׃

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־אַהֲרֹן בְּאַרְצָם לֹא תִנְחָל וְחֵלֶק לֹא־יִהְיֶה לְךָ בְּתוֹכָם אֲנִי חֶלְקְךָ וְנַחֲלָתְךָ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל׃

וְלִבְנֵי לֵוִי הִנֵּה נָתַתִּי כָּל־מַעֲשֵׂר בְּיִשְׂרָאֵל לְנַחֲלָה חֵלֶף עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר־הֵם עֹבְדִים אֶת־עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד׃

וְלֹא־יִקְרְבוּ עוֹד בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל־אֹהֶל מוֹעֵד לָשֵׂאת חֵטְא לָמוּת׃

וְעָבַד הַלֵּוִי הוּא אֶת־עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד וְהֵם יִשְׂאוּ עֲוֺנָם חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם וּבְתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יִנְחֲלוּ נַחֲלָה׃

כִּי אֶת־מַעְשַׂר בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָרִימוּ לַיהוָה תְּרוּמָה נָתַתִּי לַלְוִיִּם לְנַחֲלָה עַל־כֵּן אָמַרְתִּי לָהֶם בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יִנְחֲלוּ נַחֲלָה׃

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר׃

וְאֶל־הַלְוִיִּם תְּדַבֵּר וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי־תִקְחוּ מֵאֵת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל אֶת־הַמַּעֲשֵׂר אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם מֵאִתָּם בְּנַחֲלַתְכֶם וַהֲרֵמֹתֶם מִמֶּנּוּ תְּרוּמַת יְהוָה מַעֲשֵׂר מִן־הַמַּעֲשֵׂר׃

וְנֶחְשַׁב לָכֶם תְּרוּמַתְכֶם כַּדָּגָן מִן־הַגֹּרֶן וְכַמְלֵאָה מִן־הַיָּקֶב׃

כֵּן תָּרִימוּ גַם־אַתֶּם תְּרוּמַת יְהוָה מִכֹּל מַעְשְׂרֹתֵיכֶם אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּנְתַתֶּם מִמֶּנּוּ אֶת־תְּרוּמַת יְהוָה לְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן׃

מִכֹּל מַתְּנֹתֵיכֶם תָּרִימוּ אֵת כָּל־תְּרוּמַת יְהוָה מִכָּל־חֶלְבּוֹ אֶת־מִקְדְּשׁוֹ מִמֶּנּוּ׃

וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם בַּהֲרִימְכֶם אֶת־חֶלְבּוֹ מִמֶּנּוּ וְנֶחְשַׁב לַלְוִיִּם כִּתְבוּאַת גֹּרֶן וְכִתְבוּאַת יָקֶב׃

וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּכָל־מָקוֹם אַתֶּם וּבֵיתְכֶם כִּי־שָׂכָר הוּא לָכֶם חֵלֶף עֲבֹדַתְכֶם בְּאֹהֶל מוֹעֵד׃

וְלֹא־תִשְׂאוּ עָלָיו חֵטְא בַּהֲרִימְכֶם אֶת־חֶלְבּוֹ מִמֶּנּוּ וְאֶת־קָדְשֵׁי בְנֵי־יִשְׂרָאֵל לֹא תְחַלְּלוּ וְלֹא תָמוּתוּ׃

המשיכו לקרוא באפליקציה ←