במדבר · פרק י״א
תאוות הבשרים ומשבר הרוח במדבר
וַיֹּאמֶר לוֹ מֹשֶׁה הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי וּמִי יִתֵּן כָּל־עַם יְהוָה נְבִיאִים כִּי־יִתֵּן יְהוָה אֶת־רוּחוֹ עֲלֵיהֶם׃
פסוק כטהרוח הטובה של משה והציפורים שהגיעו לבקר
עצום את העיניים ודמיין לילה שקט במדבר. הכוכבים נוצצים בשמיים, ובני ישראל ישנים באוהליםם שלהם. לפעמים, הדרך ארוכה וקשה, והאנשים מתחילים להתלונן ולרצות דברים שאין להם. משה המנהיג הרגיש קצת עייף ועצוב, והוא ביקש עזרה. ואז, אלוהים עשה דבר נפלא: הוא שלח רוח של חכמה ושמחה לשבעים אנשים טובים, כדי שיעזרו למשה להנהיג את כולם בנחת ובאהבה. פתאום, רוח קרירה ונעימה נשבה מהים והביאה איתה המוני ציפורים קטנות ומתוקות שנקראות שלו. האנשים כל כך התרגשו ורצו לאכול הכל מהר, עד שהם שכחו לעצור, להגיד תודה וליהנות בנחת. הסיפור הזה מזכיר לנו כמה נעים לעצור לפעמים, להסתכל על מה שיש לנו בבית החם, להגיד תודה על הדברים הקטנים, ולדעת שלשתף פעולה עם חברים תמיד הופך את הדרך לקלה ומתוקה יותר.
משה מלמד אותנו שיעור מדהים בפרגון ובשחרור שליטה: מנהיג אמיתי רוצה להצמיח אחרים, ולא לפחד מההצלחה שלהם.
הפרק עוסק בשני נושאים חינוכיים משמעותיים: היכולת לבקש עזרה (משה המשתף בקושי שלו) והחשיבות של שביעות רצון ודחיית סיפוקים (העם שמתאווה ללא גבול). כהורים, אנו יכולים להשתמש בסיפור כדי לשוחח עם הילד על החשיבות של שיתוף פעולה – להאות לו שגם מבוגרים ומנהיגים גדולים זקוקים לעזרה ולא יכולים לעשות הכל לבדם. בנוסף, זו הזדמנות מצוינת לתרגל יחד 'הכרת תודה' על מה שיש לנו כאן ועכשיו, במקום לרדוף אחרי הצעצוע הבא.
- אם היית יכול לבקש רוח מיוחדת של חכמה או שמחה כדי לעזור לחבר, איזו רוח היית בוחר?
- מתי הרגשת שקשה לך לעשות משהו לבד, ומי עזר לך להרגיש טוב יותר?
- מהו הדבר הקטן והמתוק שקרה לך היום שאתה רוצה להגיד עליו תודה לפני שנרדמים?
הרוח המיוחדת והציפורים שהגיעו עם הרוח
דמיין שאתה הולך בחולות המדבר החמים. כל בוקר יורד מהשמיים אוכל מתוק ומיוחד שנקרא מן, אבל פתאום כולם מתחילים לבכות: 'אנחנו רוצים בשר! נמאס לנו מהמן!'. משה המנהיג מרגיש עייף ועצוב מאוד. הוא פונה אל ה' ומבקש עזרה. ה' שומע ועושה דבר נפלא: הוא בוחר שבעים אנשים חכמים, ונותן להם רוח מיוחדת של חכמה כדי שיעזרו למשה להנהיג את העם בשמחה. פתאום, רוח חזקה מביאה מהים המוני המוני ציפורים קטנות וטעימות שנקראות שלו. האנשים כל כך שמחו ורצו לאכול הכל מהר-מהר, עד שהם שכחו להגיד תודה ואכלו יותר מדי, וזה עשה להם כאב בטן חזק מאוד. הם למדו שלפעמים, כשרוצים יותר מדי ולא מסתפקים במה שיש, זה יכול להזיק.
משה מסביר ליהושע שהוא לא מקנא באחרים שקיבלו כוחות מיוחדים, והוא היה שמח מאוד אילו לכולם הייתה רוח טובה וחכמה מה'.
הידעת שציפורי השלו שהגיעו למחנה עפו כל כך נמוך, עד שהן הגיעו לגובה של שתי אמות מעל האדמה? זה בערך בגובה של שולחן קטן!
אבל מה יקרה כשבני ישראל ימשיכו ללכת במדבר ויגיעו למקום חדש? בפרק הבא נגלה מי ידבר סרה במשה!
משבר הבשר והעוזרים החדשים של משה
בני ישראל צועדים במדבר, ופתאום מתחיל גל של תלונות. האנשים מתגעגעים לאוכל המגוון של מצרים – לדגים, לאבטיחים ולשום – ומואסים במן, המזון היומי שיורד מהשמיים. משה מרגיש שהעומס כבד עליו מדי, והוא פונה לה' בייאוש מוחלט ואומר שהוא לא יכול להנהיג את העם לבדו. בתגובה, ה' מנחה אותו לאסוף שבעים זקנים חכמים שיקבלו מרוחו של משה ויחלקו איתו את נטל ההנהגה. במקביל, ה' מבטיח לעם בשר בכמות עצומה. רוח חזקה מביאה המוני ציפורי שלו אל המחנה. העם אוסף את הבשר בתאווה גדולה ובחוסר מתינות, אך התאווה הזו מסתיימת באסון: מגפה קשה פוגעת במתאווים, והמקום זוכה לשם הסמלי 'קברות התאווה'.
כשיהושע מנסה להגן על הכבוד של משה, משה מפתיע אותו ואומר שהוא לא מחפש כוח לעצמו - הוא היה רוצה שכולם יזכו להשראה רוחנית ולחכמה.
כשאתה מרגיש מוצף מלימודים או ממחויבויות, אל תנסה להיות גיבור לבד. לפעמים לבקש עזרה מחברים או מההורים זו לא חולשה, אלא הדרך הכי חכמה להצליח.
התאווה של העם לבשר במצרים מזכירה את הרגע שבו יש לנו טלפון מצוין שעובד מעולה, אבל אנחנו בוכים ומתלוננים להורים שאנחנו חייבים את הדגם החדש ביותר שיצא אתמול, רק כי לכולם יש.
כשהרצון ליותר מדי שובר את הכלים
הפרק מציג נקודת שבר דרמטית במסע של בני ישראל במדבר סיני, זמן קצר לאחר שיצאו לדרך חופשיים. העם מתחיל להתלונן על התנאים הקשים בדרך ומתגעגע בגעגועים מעוותים לשפע המזון שהיה להם במצרים – כמו דגים, אבטיחים ובצלים – למרות שהיו שם עבדים מדוכאים. הם מואסים במן, הלחם השמיימי שניתן להם מדי יום, ודורשים בשר באופן קולני. משה, המנהיג הגדול, מרגיש שחוק ועייף מהתלונות הבלתי פוסקות. הוא מגיע לקצה גבול היכולת הנפשית שלו ופונה לאלוהים בבקשה קיצונית וכואבת: 'אם זה היחס, עדיף שתהרוג אותי עכשיו'. אלוהים מגיב לשבר הזה בשני מישורים: הוא מצווה על משה להקים מועצה של שבעים זקנים חכמים שיקבלו מרוחו ויחלקו איתו את עול ההנהגה, ומבטיח לעם בשר בכמויות עצומות עד שימאס להם. ואכן, רוח חזקה מביאה המוני שלוים (ציפורי מאכל) למחנה. העם מתנפל על האוכל באובססיביות חמדנית, אך הזלילה חסרת הרסן הזו מובילה למגפה קשה שגובה קורבנות רבים במקום שנקרא 'קברות התאווה'.
הפסוק חושף את גדולתו הרוחנית והמנהיגותית של משה. במקום לשמור על כוחו וסמכותו בקנאות, משה מביע משאלה דמוקרטית ורוחנית עמוקה: הוא אינו רואה בנבואה או בהנהגה פריבילגיה אישית, אלא מתנה שהיה רוצה לראות מחולקת לכל אדם. זוהי עמדה נדירה של מנהיג נטול אגו, השואף להעצים את הכלל במקום לשלוט בו.
להעמקה בסיפור⌄
אם נסתכל על הסיפור הזה מקרוב, נראה שהוא עוסק בפסיכולוגיה של המונים ושל יחידים ברגעי משבר. בני ישראל חופשיים פיזית, אבל מנטלית הם עדיין עבדים. הגעגוע שלהם לדגים ולאבטיחים של מצרים הוא אשליה נוסטלגית – הם שוכחים את השוטים ואת העבודה הקשה ומעדיפים את הביטחון שבסיר הבשר על פני האתגר שבחופש. המן, שמייצג קיום פשוט ומדויק, כבר לא מספיק להם. הם רוצים ריגושים חומריים. מצד שני, אנחנו פוגשים את משה ברגע הכי אנושי ופגיע שלו. הוא לא מציג חזות של גיבור-על ללא חת, אלא נשבר לחלוטין. הדימוי שהוא משתמש בו – האם אני אומן הנושא את התינוק? – מראה כמה הוא מרגיש בודד באחריות שלו. התגובה של אלוהים מדהימה: הוא לא נוזף במשה על הייאוש, אלא מעניק לו פתרון מבני של ביזור סמכויות. שבעים הזקנים מקבלים 'אצילות' מהרוח של משה. זה מלמד אותנו שגם המנהיג הגדול ביותר זקוק לצוות. בתוך כך, מתרחש אירוע קטן ומרתק: אלדד ומידד מתנבאים בתוך המחנה ולא באוהל מועד הרשמי. יהושע, העוזר הנאמן, נלחץ ומבקש לכלוא אותם כדי להגן על מעמדו של משה. אבל משה מגיב באצילות נפש יוצאת דופן: 'ומי יתן כל עם ה' נביאים'. משה מבין שמנהיגות אמיתית לא מפחדת מאנשים מוכשרים אחרים, אלא שמחה בהם. בסופו של דבר, העם מקבל את הבשר שרצה, אבל הדרך שבה הם צורכים אותו – באגירה אובססיבית ובחוסר שבעה – מראה שהבעיה לא הייתה רעב פיזי, אלא ריקנות פנימית ותאוותנות. המגפה שמכה בהם היא תוצאה ישירה של חוסר היכולת לשים לעצמם גבולות.
אם היית רואה את החברים שלך מתלוננים על משהו קטן ומאבדים פרופורציות, איך היית מנסה להרגיע אותם בלי לצאת 'מתנשא'?
תאוות הבשרים ומשבר הרוח במדבר
פרק יא בספר במדבר מתאר נקודת מפנה דרמטית ושבר עמוק במסעם של בני ישראל בסיני. המסע, שהחל באווירה חגיגית, נקלע למשבר קשה כאשר העם מתחיל להתאונן על קשיי הדרך. אש אלוהית פורצת בקצה המחנה ומשוככת רק בעקבות תפילתו של משה. מיד לאחר מכן מתעורר גל מחאה נוסף, המובל על ידי 'האספסוף' שבקרב העם, הדורש לאכול בשר. העם בוכה על פתחי אהליו ומביע געגועים מעוותים לשפע המזון שהיה להם במצרים – דגים, קישואים, אבטיחים ובצלים – תוך הבעת מיאוס מוחלט מהמן, המזון הניסי והקבוע המסופק להם מדי יום. משה רבנו, השומע את בכיו של העם, חווה משבר מנהיגותי ואישי עמוק. הוא פונה אל ה' בטרוניה קשה על כובד המשא ומבקש את מותו. בתגובה, ה' מורה לו לאסוף שבעים מזקני העם שיקבלו מרוחו ויסייעו לו בנשיאת הנטל. במקביל, ה' מבטיח לספק לעם בשר בכמויות עצומות עד שימאס להם. רוח אלוהית מביאה המוני שלוים מהים, אך העם, המתנפל על הבשר בתאוותנות חסרת רסן, לוקה במגפה קשה ורבים מתים ונקברים במקום המכונה 'קברות התאווה'.
הפסוק חושף את גדולתו הרוחנית והמנהיגותית של משה. במקום לשמור על כוחו וסמכותו בקנאות, משה מביע משאלה דמוקרטית ורוחנית עמוקה: הוא אינו רואה בנבואה או בהנהגה פריבילגיה אישית, אלא מתנה שהיה רוצה לראות מחולקת לכל אדם. זוהי עמדה נדירה של מנהיג נטול אגו, השואף להעצים את הכלל במקום לשלוט בו.
הדרש — קריאה לעומק⌄
במדבר יא מהווה מחקר פסיכולוגי וסוציולוגי מרתק על טבע האדם, דינמיקה קבוצתית וגבולות המנהיגות. הפרק נפתח בתיאור עמום של העם כ'מתאוננים רע', תלונה חסרת נושא מוגדר המבטאת חוסר שביעות רצון קיומי וכללי. אולם, התלונה האמיתית מתגבשת סביב האוכל. ה'אספסוף' – השוליים החברתיים – מציתים תבערה של תאווה חומרית המפעפעת במהירות אל תוך הגרעין הקשה של בני ישראל. הגעגועים למצרים מתוארים דרך קטלוג קולינרי מפורט: דגים, קישואים, אבטיחים, חציר, בצלים ושומים. זוהי נוסטלגיה שקרית ומעוותת באופן אירוני: הם זוכרים את האוכל שאכלו במצרים 'חינם', תוך התעלמות מוחלטת מכך שהמחיר ששילמו עבורו היה חירותם וחייהם כעבדים. המן, לעומת זאת, מתואר על ידי המספר המקראי באהדה רבה (כזרע גד, כעין הבדולח, טעמו כלשד השמן), מה שמדגיש את הפער בין המציאות האובייקטיבית לבין התפיסה הסובייקטיבית של העם המואס בו. המן מייצג קיום רוחני, מזוקק ותלוי-אל, בעוד שהעם משתוקק לחומריות גסה ומיידית. תגובתו של משה למשבר זה היא מהקשות במקרא. משה אינו מגן על העם כפי שעשה בחטא העגל, אלא קורס תחת הנטל. הוא משתמש במטאפורות של הורות ולידה ('האנכי הריתי... אם אנכי ילדתיהו') כדי לבטא את חוסר האונים שלו מול 'תינוק' תובעני ובוכה שאינו מפסיק לדרוש. בקשת המוות של משה ('הרגני נא הרג') משקפת שחיקה נפשית עמוקה (Burnout) של מנהיג החש בודד לחלוטין במערכה. הפתרון האלוהי למשבר המנהיגות הוא מוסדי: הקמת מועצת שבעים הזקנים. אצילת הרוח ממשה אליהם אינה מגרעת מכוחו של משה, אלא משכפלת אותו, ובכך מניחה את היסודות למנהיגות מבוזרת וקולקטיבית. בתוך תהליך זה מתרחש אירוע אלדד ומידד, המדגיש את ההבדל בין מנהיגות ריכוזית וקנאית (המיוצגת על ידי יהושע הצעיר) לבין מנהיגות רוחנית פתוחה ומעצימה (המיוצגת על ידי משה). משה מסרב לקנא על כבודו ומייחל ליום שבו הרוח האלוהית תנוח על העם כולו. סופו של הפרק, עם הגעת השלו והמגפה בקברות התאווה, מציג לקח נוקב על הגשמת משאלות. ה' מעניק לעם את מבוקשם במידה כזו שהופכת לעונש – 'עד אשר יצא מאפכם והיה לכם לזרא'. התאווה הבלתי מרוסנת של העם, המתבטאת באגירת כמויות עצומות של שלוים, חושפת כי הבעיה לא הייתה רעב פיזי אלא חמדנות חולנית. המגפה המכה בהם בעוד הבשר בין שיניהם היא התוצאה הבלתי נמנעת של חברה המאבדת את גבולות המוסר והשליטה העצמית שלה.
- הסכנה שבנוסטלגיה מעוותתבמצבי לחץ או שינוי (כמו מעבר תפקיד, פרויקט מורכב או קושי זוגי), קל ליפול לאשליה שהעבר היה מושלם וקל. הנטייה הזו מונעת מאיתנו להתמודד עם אתגרי ההווה. יש לזהות מתי הגעגוע לעבר הוא אמיתי ומתי הוא רק מנגנון בריחה מהתמודדות.
- ביזור סמכויות ומניעת שחיקהמנהלים ובעלי תפקידים רבים נוטים לשאת את כל כובד המשימות על כתפיהם מתוך תחושה ש'רק הם יודעים לעשות זאת נכון'. הלקח של משה ושבעים הזקנים מלמד שחלק בלתי נפרד ממנהיגות בת קיימא הוא היכולת להאציל סמכויות, לסמוך על אחרים ולבנות צוות תומך.
- היזהר במה שאתה מייחל לולפעמים אנו ממוקדים בהשגת יעד חומרי מסוים (כסף, מעמד, מוצר צריכה) מתוך אמונה שהוא יפתור את כל בעיותינו. השגת המטרה ללא הכנה פנימית וללא פרופורציה עלולה להוביל לריקנות ואף להרס עצמי. יש לבחון את המניע העמוק מאחורי הרצונות שלנו.
הפרק מציג מתח בלתי פתור בין הצורך האנושי הבסיסי בביטחון פיזי, גיוון חומרי ונוחות, לבין התביעה הרוחנית לקיום סגפני ומזוקק המבוסס על אמונה בלבד. האם ניתן לצפות מהמון אנושי לחיות לאורך זמן על 'לחם שמיים' רוחני ללא צרכים ארציים, או שמא המערכת האלוהית הציבה לעם רף גבוה ובלתי אפשרי המזמין מראש כישלון ותסכול?
📖 קראו את הפרק המלא⌄
וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאָזְנֵי יְהוָה וַיִּשְׁמַע יְהוָה וַיִּחַר אַפּוֹ וַתִּבְעַר־בָּם אֵשׁ יְהוָה וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה׃
וַיִּצְעַק הָעָם אֶל־מֹשֶׁה וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה אֶל־יְהוָה וַתִּשְׁקַע הָאֵשׁ׃
וַיִּקְרָא שֵׁם־הַמָּקוֹם הַהוּא תַּבְעֵרָה כִּי־בָעֲרָה בָם אֵשׁ יְהוָה׃
וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר׃
זָכַרְנוּ אֶת־הַדָּגָה אֲשֶׁר־נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת־הֶחָצִיר וְאֶת־הַבְּצָלִים וְאֶת־הַשּׁוּמִים׃
וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל בִּלְתִּי אֶל־הַמָּן עֵינֵינוּ׃
וְהַמָּן כִּזְרַע־גַּד הוּא וְעֵינוֹ כְּעֵין הַבְּדֹלַח׃
שָׁטוּ הָעָם וְלָקְטוּ וְטָחֲנוּ בָרֵחַיִם אוֹ דָכוּ בַּמְּדֹכָה וּבִשְּׁלוּ בַּפָּרוּר וְעָשׂוּ אֹתוֹ עֻגוֹת וְהָיָה טַעְמוֹ כְּטַעַם לְשַׁד הַשָּׁמֶן׃
וּבְרֶדֶת הַטַּל עַל־הַמַּחֲנֶה לָיְלָה יֵרֵד הַמָּן עָלָיו׃
וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה אֶת־הָעָם בֹּכֶה לְמִשְׁפְּחֹתָיו אִישׁ לְפֶתַח אָהֳלוֹ וַיִּחַר־אַף יְהוָה מְאֹד וּבְעֵינֵי מֹשֶׁה רָע׃
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל־יְהוָה לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ וְלָמָּה לֹא־מָצָתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לָשׂוּם אֶת־מַשָּׂא כָּל־הָעָם הַזֶּה עָלָי׃
הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל־הָעָם הַזֶּה אִם־אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ כִּי־תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת־הַיֹּנֵק עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתָיו׃
מֵאַיִן לִי בָּשָׂר לָתֵת לְכָל־הָעָם הַזֶּה כִּי־יִבְכּוּ עָלַי לֵאמֹר תְּנָה־לָּנוּ בָשָׂר וְנֹאכֵלָה׃
לֹא־אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת־כָּל־הָעָם הַזֶּה כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי׃
וְאִם־כָּכָה אַתְּ־עֹשֶׂה לִּי הָרְגֵנִי נָא הָרֹג אִם־מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְאַל־אֶרְאֶה בְּרָעָתִי׃
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה אֶסְפָה־לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָדַעְתָּ כִּי־הֵם זִקְנֵי הָעָם וְשֹׁטְרָיו וְלָקַחְתָּ אֹתָם אֶל־אֹהֶל מוֹעֵד וְהִתְיַצְּבוּ שָׁם עִמָּךְ׃
וְיָרַדְתִּי וְדִבַּרְתִּי עִמְּךָ שָׁם וְאָצַלְתִּי מִן־הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם וְנָשְׂאוּ אִתְּךָ בְּמַשָּׂא הָעָם וְלֹא־תִשָּׂא אַתָּה לְבַדֶּךָ׃
וְאֶל־הָעָם תֹּאמַר הִתְקַדְּשׁוּ לְמָחָר וַאֲכַלְתֶּם בָּשָׂר כִּי בְּכִיתֶם בְּאָזְנֵי יְהוָה לֵאמֹר מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר כִּי־טוֹב לָנוּ בְּמִצְרָיִם וְנָתַן יְהוָה לָכֶם בָּשָׂר וַאֲכַלְתֶּם׃
לֹא יוֹם אֶחָד תֹּאכְלוּן וְלֹא יוֹמָיִם וְלֹא חֲמִשָּׁה יָמִים וְלֹא עֲשָׂרָה יָמִים וְלֹא עֶשְׂרִים יוֹם׃
עַד חֹדֶשׁ יָמִים עַד אֲשֶׁר־יֵצֵא מֵאַפְּכֶם וְהָיָה לָכֶם לְזָרָא יַעַן כִּי־מְאַסְתֶּם אֶת־יְהוָה אֲשֶׁר בְּקִרְבְּכֶם וַתִּבְכּוּ לְפָנָיו לֵאמֹר לָמָּה זֶּה יָצָאנוּ מִמִּצְרָיִם׃
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה שֵׁשׁ־מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הָעָם אֲשֶׁר אָנֹכִי בְּקִרְבּוֹ וְאַתָּה אָמַרְתָּ בָּשָׂר אֶתֵּן לָהֶם וְאָכְלוּ חֹדֶשׁ יָמִים׃
הֲצֹאן וּבָקָר יִשָּׁחֵט לָהֶם וּמָצָא לָהֶם אִם אֶת־כָּל־דְּגֵי הַיָּם יֵאָסֵף לָהֶם וּמָצָא לָהֶם׃
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה הֲיַד יְהוָה תִּקְצָר עַתָּה תִרְאֶה הֲיִקְרְךָ דְבָרִי אִם־לֹא׃
וַיֵּצֵא מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶל־הָעָם אֵת דִּבְרֵי יְהוָה וַיֶּאֱסֹף שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי הָעָם וַיַּעֲמֵד אֹתָם סְבִיבֹת הָאֹהֶל׃
וַיֵּרֶד יְהוָה בֶּעָנָן וַיְדַבֵּר אֵלָיו וַיָּאצֶל מִן־הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלָיו וַיִּתֵּן עַל־שִׁבְעִים אִישׁ הַזְּקֵנִים וַיְהִי כְּנוֹחַ עֲלֵיהֶם הָרוּחַ וַיִּתְנַבְּאוּ וְלֹא יָסָפוּ׃
וַיִּשָּׁאֲרוּ שְׁנֵי־אֲנָשִׁים בַּמַּחֲנֶה שֵׁם הָאֶחָד אֶלְדָּד וְשֵׁם הַשֵּׁנִי מֵידָד וַתָּנַח עֲלֵיהֶם הָרוּחַ וְהֵמָּה בַּכְּתֻבִים וְלֹא יָצְאוּ הָאֹהֱלָה וַיִּתְנַבְּאוּ בַּמַּחֲנֶה׃
וַיָּרָץ הַנַּעַר וַיַּגֵּד לְמֹשֶׁה וַיֹּאמַר אֶלְדָּד וּמֵידָד מִתְנַבְּאִים בַּמַּחֲנֶה׃
וַיַּעַן יְהוֹשֻׁעַ בִּן־נוּן מְשָׁרֵת מֹשֶׁה מִבְּחֻרָיו וַיֹּאמַר אֲדֹנִי מֹשֶׁה כְּלָאֵם׃
וַיֹּאמֶר לוֹ מֹשֶׁה הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי וּמִי יִתֵּן כָּל־עַם יְהוָה נְבִיאִים כִּי־יִתֵּן יְהוָה אֶת־רוּחוֹ עֲלֵיהֶם׃
וַיֵּאָסֵף מֹשֶׁה אֶל־הַמַּחֲנֶה הוּא וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל׃
וְרוּחַ נָסַע מֵאֵת יְהוָה וַיָּגָז שַׂלְוִים מִן־הַיָּם וַיִּטֹּשׁ עַל־הַמַּחֲנֶה כְּדֶרֶךְ יוֹם כֹּה וּכְדֶרֶךְ יוֹם כֹּה סְבִיבוֹת הַמַּחֲנֶה וּכְאַמָּתַיִם עַל־פְּנֵי הָאָרֶץ׃
וַיָּקָם הָעָם כָּל־הַיּוֹם הַהוּא וְכָל־הַלַּיְלָה וְכֹל יוֹם הַמָּחֳרָת וַיַּאַסְפוּ אֶת־הַשְּׂלָו הַמַּמְעִיט אָסַף עֲשָׂרָה חֳמָרִים וַיִּשְׁטְחוּ לָהֶם שָׁטוֹחַ סְבִיבוֹת הַמַּחֲנֶה׃
הַבָּשָׂר עוֹדֶנּוּ בֵּין שִׁנֵּיהֶם טֶרֶם יִכָּרֵת וְאַף יְהוָה חָרָה בָעָם וַיַּךְ יְהוָה בָּעָם מַכָּה רַבָּה מְאֹד׃
וַיִּקְרָא אֶת־שֵׁם־הַמָּקוֹם הַהוּא קִבְרוֹת הַתַּאֲוָה כִּי־שָׁם קָבְרוּ אֶת־הָעָם הַמִּתְאַוִּים׃
מִקִּבְרוֹת הַתַּאֲוָה נָסְעוּ הָעָם חֲצֵרוֹת וַיִּהְיוּ בַּחֲצֵרוֹת׃