במדבר · פרק א׳
מפקד סיני: בין המון אנושי למבנה קהילתי
שְׂאוּ אֶת־רֹאשׁ כָּל־עֲדַת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת כָּל־זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם׃
פסוק בהספירה המיוחדת במדבר
הלילה נספר סיפור על מסע גדול שהתחיל מזמן, באמצע המדבר. בני ישראל, שיצאו ממצרים, עמדו להתחיל לצעוד לעבר ביתם החדש. כדי שהמסע יעבור בשלום ובסדר, אלוהים אמר למשה: "בוא נספור את כל האנשים, אחד אחד!" משה ואהרון קראו למנהיגים של כל המשפחות הגדולות, שנקראו שבטים. הם עברו בין האוהלים, וכל אדם שנספר הרגיש גאה וחשוב. אבל הייתה משפחה אחת מיוחדת, משפחת לוי, שלא נספרה עם כולם. למה? כי אלוהים נתן להם תפקיד סופר-חשוב: לשמור על אוהל המשכן המיוחד, שהיה כמו הבית של אלוהים בתוך המחנה. הלווים דאגו לשמור על השקט, על הסדר ועל הכלים היפים של המשכן. כך, כשכולם מסודרים ויודעים את תפקידם, המחנה היה מוכן לצאת לדרך בבטחה ובשמחה.
אפשר להסביר לילדים שכמו שבני ישראל נספרו אחד-אחד בשמם, כך גם במשפחה שלנו כל ילד הוא עולם ומלואו וחשוב לנו באופן אישי.
הסיפור על המפקד והחלוקה לתפקידים מזמין אותנו לדבר עם הילדים על הערך של סדר ועל המקום המיוחד של כל אחד מאיתנו. כמו שבני ישראל נספרו בשמותיהם ולכל שבט היה תפקיד משלו, כך גם במשפחה שלנו – לכל אחד יש אופי מיוחד, כישרונות משלו ותפקיד ששומר על הבית שלנו נעים ושמח. אפשר לנצל את ההזדמנות כדי לשבח את הילד על תכונה מיוחדת שלו (כמו עזרה, חיוך או יצירתיות) ולהסביר לו שבזכות התרומה שלו, המשפחה כולה חזקה ומאושרת יותר.
- איזה תפקיד מיוחד היית רוצה שיהיה לך אם היינו יוצאים למסע במדבר?
- איך אתה מרגיש כשמישהו קורא לך בשם שלך ומקשיב לך במיוחד?
- מה הדבר שאתה הכי אוהב לעשות כדי לעזור בבית שלנו?
הספירה הגדולה במדבר!
דמיינו שאתם עומדים באמצע מדבר ענק וחולי. מסביבכם המון אוהלים צבעוניים, וכולם מתכוננים למסע גדול. פתאום, אלוהים קורא למשה ואומר לו: "הגיע הזמן לספור את כולם!" משה ואהרון קוראים למנהיגי השבטים, ויחד הם עוברים משפחה משפחה. הם סופרים את כל הגברים הגיבורים שיכולים לשמור על המחנה. כל שבט מקבל מספר, וכל אדם מרגיש שרואים אותו ואוהבים אותו. אבל רגע, שבט לוי לא נספר עם כולם! למה? כי להם יש תפקיד סודי וחשוב במיוחד: לשמור על אוהל המשכן הקדוש, הבית הנודד של אלוהים. כולם מסודרים, כולם מוכנים, והלב פועם בהתרגשות. מה יקרה כשהמחנה הענק הזה יתחיל לצעוד בחולות?
אלוהים מבקש ממשה לספור את האנשים, אבל הוא משתמש במילים שאומרות 'להרים להם את הראש' - כדי שכל אחד ירגיש חשוב ומיוחד בקבוצה.
הידעתם שבספירה הזו היו יותר מ-600 אלף גברים? זה כמו למלא עשרה אצטדיוני כדורגל ענקיים באנשים!
בפרק הבא נגלה איך כל השבטים האלה מסתדרים סביב המשכן ואיזה דגל צבעוני יש לכל משפחה!
להרים את הראש: המפקד הגדול בסיני
שנתיים אחרי שיצאו ממצרים, בני ישראל עדיין חונים במדבר סיני. אלוהים פונה אל משה באוהל מועד ומבקש ממנו לערוך מפקד אוכלוסין מקיף. המטרה: לספור את כל הגברים מגיל עשרים ומעלה שיכולים לצאת לצבא ולהגן על העם במסע לארץ כנען. משה ואהרון נעזרים בנשיא מיוחד מכל שבט כדי לבצע את המשימה בצורה מסודרת. כל שבט נספר בנפרד, והמספרים נרשמים בקפידה. בסוף הספירה מתברר שישנם 603,550 גברים כשירים ללחימה. שבט לוי מוחרג מהספירה הזו, מכיוון שהם מקבלים תפקיד רוחני ייחודי – שמירה על המשכן, הקמתו ופירוקו במהלך המסעות. הפרק מראה איך קבוצה ענקית של עבדים משוחררים הופכת לעם מאורגן ומסודר.
הספירה הזו היא לא סתם מספרים. הביטוי 'שאו את ראש' מראה שלכל אחד יש שם, זהות ומקום משלו בקבוצה, ואף אחד לא הולך לאיבוד בהמון.
כשאתם מרגישים אבודים בקבוצה גדולה או בכיתה חדשה, תזכרו שלכל אחד יש תפקיד ייחודי. אל תנסו להיות כמו כולם – תמצאו את ה'שבט' והתרומה המיוחדת שלכם.
זה כמו להתארגן לטיול שנתי של כל השכבה: כדי שהכל יעבוד, צריך לחלק תפקידים, לספור את כולם באוטובוס, ולוודא שיש קבוצה שאחראית על הציוד המשותף.
להיות מספר או להיות בן אדם? המפקד שמשנה הכל
דמיינו שאתם נמצאים במדבר סיני, שנתיים אחרי הרגע המטורף של היציאה ממצרים. העם כבר קיבל את התורה, בנה את המשכן, ועכשיו צריך להתכונן לדבר האמיתי: המסע הארוך לארץ ישראל. כדי לעשות את זה כמו שצריך, אלוהים מצווה על משה ואהרון לספור את כל הגברים מגיל עשרים ומעלה שיכולים להילחם ולהגן על המחנה. משה ואהרון לא עושים את זה לבד; הם ממנים מנהיג מכל שבט שיעזור להם. הם עוברים משפחה משפחה, רושמים שמות ומספרים את כולם בצורה סופר-מסודרת. בסופו של דבר, המספר הכולל מגיע ליותר מ-600 אלף איש. אבל יש שבט אחד שנשאר מחוץ למשחק הצבאי הזה – שבט לוי. ללווים יש משימה אחרת לגמרי: הם אחראים על המשכן, הלב הרוחני של העם. הם אלה שיפרקו אותו, ישאו אותו וישמרו עליו מפני זרים. הפרק הזה מראה איך קהל עצום של אנשים הופך למערכת משומנת, שבה לכל אחד יש מקום ותפקיד ברור.
הפסוק מציג את הניסוח הייחודי של המפקד: "שאו את ראש". במקום ספירה כמותית יבשה ומספרית, הביטוי רומז להרמת ראשו של כל אדם, להכרה בערכו האינדיבידואלי בתוך הכלל. המפקד נעשה על פי השיוך המשפחתי והשבטי ("למשפחותם לבית אבותם") ובאופן אישי ("במספר שמות"), דבר המאזן בין הזהות הקבוצתית לבין החשיבות של כל פרט ופרט בקהילה הגדולה שיוצאת למסע במדבר.
להעמקה בסיפור⌄
אם תחשבו על זה, לעבור ספירה זה לא תמיד נעים. לפעמים זה מרגיש כאילו מתייחסים אלינו רק כאל מספר במערכת – כמו מספר תעודת זהות, מספר כיתה או מספר עוקבים ברשתות. אבל בפרק הראשון של ספר במדבר, הספירה הזו מקבלת משמעות אחרת לגמרי. הביטוי שהתורה משתמשת בו הוא לא 'לספור' אלא 'לשאת את הראש'. הרעיון כאן הוא שכאשר סופרים אותך, בעצם מרימים לך את הראש, נותנים לך כבוד ומכירים בקיום שלך. הסיפור מתרחש בשנה השנייה לצאת בני ישראל ממצרים, באוהל מועד שבמדבר סיני. העם עומד להתחיל לצעוד, והמדבר הוא מקום מסוכן ומפחיד. בלי סדר וארגון, קבוצה כל כך גדולה פשוט לא תשרוד. לכן, המפקד הזה הוא קודם כל צורך קיומי. הוא מחלק את העם לשבטים, וכל שבט מקבל מנהיג משלו – נשיא. החלוקה הזו שומרת על הזהות המשפחתית של האנשים. הם לא סתם המון אנושי חסר פנים, אלא חברים במשפחות מוגדרות עם היסטוריה ומסורת. מה שמעניין כאן במיוחד הוא ההחרגה של שבט לוי. בזמן שכל שאר השבטים נספרים כדי להקים צבא שיגן על העם, הלווים מקבלים פטור משירות צבאי. אבל זה לא פטור של 'לעשות חיים', אלא הקדשה למשימה קשה ומורכבת לא פחות: שמירה על המשכן, הבית המקודש שבו שוכנת הנוכחות האלוהית. הלווים הם אלה שמטפלים בכלים, מפרקים ומקימים את האוהל בכל פעם שהעם חונה או נוסע. ההפרדה הזו יוצרת איזון מעניין בתוך החברה. מצד אחד, יש את הצבא – הכוח הפיזי, ההגנה והסדר החיצוני. מצד שני, יש את הלווים – הכוח הרוחני, הערכים והחיבור הפנימי. הפרק מלמד אותנו שחברה בריאה צריכה את שני החלקים האלה. אי אפשר להתקיים רק על כוח צבאי וסדר טכני, וחייבים לשמור על הלב הרוחני והערכי של הקהילה. כשמסתכלים על הרשימות הארוכות של השמות והמספרים בפרק, אפשר לראות בהן מפת דרכים של חברה שלומדת איך לעבוד יחד, כשכל פרט בה מרגיש שרואים אותו ומעריכים את התרומה הייחודית שלו.
אם הייתם צריכים לבחור תפקיד במסע הזה, הייתם מעדיפים להיות לוחמים בשבט שלכם או לשמור על המשכן עם הלווים? למה?
מפקד סיני: בין המון אנושי למבנה קהילתי
ספר במדבר נפתח בציון תאריך ומקום מדויקים: באחד לחודש השני, בשנה השנייה לצאת בני ישראל ממצרים, במדבר סיני. אלוהים מצווה על משה ואהרון לערוך מפקד אוכלוסין מקיף של כל הגברים מגיל עשרים ומעלה הכשירים לשירות צבאי. המפקד מתבצע בשיתוף פעולה עם נשיאי השבטים, המייצגים את ראשי בתי האבות של העם. התורה מפרטת את שמות הנשיאים ואת תוצאות הספירה של כל שבט ושבט, החל משבט ראובן ועד לשבט נפתלי. סך כל הפקודים במחנה מגיע ל-603,550 איש. אולם, שבט לוי מוחרג במפורש מספירה צבאית זו. על פי הצו האלוהי, הלווים אינם נספרים לצבא אלא מופקדים על מלאכת הקודש: נשיאת משכן העדות, שמירתו, והקמתו ופירוקו במהלך המסעות במדבר. כל זר שינסה להתקרב אל המשכן דינו מוות. הפרק מסתיים בתיאור הציות המלא של בני ישראל לציווי האלוהי, ובכך מניח את התשתית הארגונית והרוחנית למסע הממושך שעומד להתחיל בחולות המדבר.
הפסוק מציג את הניסוח הייחודי של המפקד: "שאו את ראש". במקום ספירה כמותית יבשה ומספרית, הביטוי רומז להרמת ראשו של כל אדם, להכרה בערכו האינדיבידואלי בתוך הכלל. המפקד נעשה על פי השיוך המשפחתי והשבטי ("למשפחותם לבית אבותם") ובאופן אישי ("במספר שמות"), דבר המאזן בין הזהות הקבוצתית לבין החשיבות של כל פרט ופרט בקהילה הגדולה שיוצאת למסע במדבר.
הדרש — קריאה לעומק⌄
פרק א' של ספר במדבר מהווה שער כניסה דרמטי לתקופת הנדודים של עם ישראל. לאחר קבלת התורה בסיני והקמת המשכן בספר שמות, העם נדרש כעת לעבור משלב החוויה הרוחנית המכוננת לשלב היישום המעשי והארגוני. המפקד המתואר בפרק אינו רק כלי אדמיניסטרטיבי או צבאי; הוא מייצג תפיסה תיאולוגית וסוציולוגית עמוקה של מבנה הקהילה. המונח המקראי לספירה, "שאו את ראש", נושא בחובו כפל משמעות ספרותי ורעיוני. מצד אחד, מדובר בפעולה טכנית של מניין ורישום. מצד שני, הביטוי "נשיאת ראש" רומז להרמת קרנו של הפרט, להכרה בערכו ובזהותו הייחודית. בניגוד למפקדים אימפריאליים בעת העתיקה שבהם האזרח נתפס כמשאב בלבד, כאן הספירה נעשית "במספר שמות" ו"לגלגלתם" – שילוב המאזן באופן מתוחכם בין הכלל לפרט. כל אדם נספר בשמו, אך שיוכו נעשה דרך המבנה המשפחתי והשבטי ("למשפחותם לבית אבותם"). חלוקה זו מונעת את היבלעותו של היחיד בתוך ההמון הגדול ושומרת על זיקתו למסורת האבות. מבחינה ספרותית, הפרק בנוי בצורה שיטתית וקצבית. החזרה המחזורית על נוסחת הספירה עבור כל שבט ושבט יוצרת תחושה של סדר מופתי, יציבות וביטחון. הקורא נחשף לשמות הנשיאים, שמות בעלי משמעות תיאופורית מובהקת (כמו אליצור, שלומיאל, אלישמע), המבטאים את האמונה והתקווה של הדור ההוא. המבנה ההיררכי ברור: אלוהים, משה ואהרון, נשיאי השבטים, ולבסוף העם כולו. הדרמה האמיתית של הפרק טמונה בהחרגתו של שבט לוי. הלווים אינם נספרים במפקד הצבאי, ותפקידם מוגדר מחדש כחומת מגן רוחנית ופיזית סביב המשכן. הפרדה זו יוצרת דיפרנציאציה חברתית חיונית: לצד המערכת הצבאית-חילונית המיוצגת על ידי שאר השבטים, קיימת מערכת קדושה המופקדת על הלב הפועם של המחנה. תפקידם של הלווים לשמור על משמרת המשכן נועד למנוע "קצף על עדת בני ישראל". הקרבה אל הקודש כרוכה בסכנה קיומית, והלווים משמשים כמתווכים המאפשרים את נוכחות האל בקרב העם מבלי להחריב אותו. מבחינה היסטורית ותרבותית, המפקד משקף את המעבר מנוודות חסרת סדר לחברה ריבונית ומאורגנת. המדבר, כמקום של תוהו ובוהו, מאולף כאן באמצעות הסדר והחוק. כל שבט יודע את מקומו, לכל מנהיג יש סמכות, והמרכז הרוחני – המשכן – מוגן ומתוחזק על ידי קבוצה ייעודית. זהו שיעור מרתק ביצירת חוסן חברתי, המשלב בין צרכים פיזיים וצבאיים לבין צרכים רוחניים ומוסריים, ומראה כי חברה אינה יכולה להתקיים ללא איזון עדין בין כוח לרוח.
- איזון בין צרכים חומריים ורוחניים בחברהחברה בריאה זקוקה הן למערכות הגנה וכלכלה חזקות והן למוסדות רוחניים, תרבותיים וחינוכיים. בדומה להפרדה בין הצבא ללווים, עלינו לזכור בחיינו המקצועיים והאישיים כי לצד המרדף אחר ביטחון כלכלי והישגים חומריים, יש להקצות משאבים וזמן לטיפוח הרוח, הערכים והלמידה.
- נשיאת ראש – הכרה בערך הפרט בתוך הארגוןבמנהיגות ובניהול מודרניים, קל להתייחס לעובדים או לחברי צוות כאל נתונים סטטיסטיים בדו"חות. הלקח מהמפקד המקראי הוא החובה 'לשאת את ראשם' של האנשים – להכיר בזהותם הייחודית, בשמם ובכישוריהם הספציפיים, ובכך להגביר את תחושת השייכות והמחויבות שלהם למטרה המשותפת.
- הגדרת גבולות ותפקידים ברורים למניעת שחיקה וקונפליקטיםההגדרה המדויקת של תפקידי הלווים לעומת שאר השבטים מנעה חיכוכים ואסונות במחנה. בחיי היומיום – בין אם בניהול פרויקט בעבודה או בחלוקת מטלות בבית – הגדרה ברורה של תחומי אחריות וגבולות מונעת אי הבנות, כפל תפקידים ותסכול, ומאפשרת לכל אחד לפעול מתוך ביטחון ומיקוד.
המתח שבין שוויון אזרחי לבין ייחוד מעמדי: מצד אחד, כל שבטי ישראל נספרים באופן שווה כחלק מהמאמץ הכללי, ומצד שני, שבט לוי זוכה למעמד מיוחס ומוחרג המעניק לו תפקיד רוחני בלעדי. דילמה זו מעלה את השאלה הנצחית: האם חברה צריכה לשאוף לשוויון מוחלט בין כל חבריה, או שמא יש ערך בהגדרת קבוצות ייעודיות בעלות תפקידים וזכויות ייחודיים לטובת הכלל?
📖 קראו את הפרק המלא⌄
וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר׃
שְׂאוּ אֶת־רֹאשׁ כָּל־עֲדַת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת כָּל־זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם׃
מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כָּל־יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל תִּפְקְדוּ אֹתָם לְצִבְאֹתָם אַתָּה וְאַהֲרֹן׃
וְאִתְּכֶם יִהְיוּ אִישׁ אִישׁ לַמַּטֶּה אִישׁ רֹאשׁ לְבֵית־אֲבֹתָיו הוּא׃
וְאֵלֶּה שְׁמוֹת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר יַעַמְדוּ אִתְּכֶם לִרְאוּבֵן אֱלִיצוּר בֶּן־שְׁדֵיאוּר׃
לְשִׁמְעוֹן שְׁלֻמִיאֵל בֶּן־צוּרִישַׁדָּי׃
לִיהוּדָה נַחְשׁוֹן בֶּן־עַמִּינָדָב׃
לְיִשָּׂשכָר נְתַנְאֵל בֶּן־צוּעָר׃
לִזְבוּלֻן אֱלִיאָב בֶּן־חֵלֹן׃
לִבְנֵי יוֹסֵף לְאֶפְרַיִם אֱלִישָׁמָע בֶּן־עַמִּיהוּד לִמְנַשֶּׁה גַּמְלִיאֵל בֶּן־פְּדָהצוּר׃
לְבִנְיָמִן אֲבִידָן בֶּן־גִּדְעֹנִי׃
לְדָן אֲחִיעֶזֶר בֶּן־עַמִּישַׁדָּי׃
לְאָשֵׁר פַּגְעִיאֵל בֶּן־עָכְרָן׃
לְגָד אֶלְיָסָף בֶּן־דְּעוּאֵל׃
לְנַפְתָּלִי אֲחִירַע בֶּן־עֵינָן׃
אֵלֶּה קריאי [קְרוּאֵי] הָעֵדָה נְשִׂיאֵי מַטּוֹת אֲבוֹתָם רָאשֵׁי אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל הֵם׃
וַיִּקַּח מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֵת הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר נִקְּבוּ בְּשֵׁמוֹת׃
וְאֵת כָּל־הָעֵדָה הִקְהִילוּ בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי וַיִּתְיַלְדוּ עַל־מִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה לְגֻלְגְּלֹתָם׃
כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת־מֹשֶׁה וַיִּפְקְדֵם בְּמִדְבַּר סִינָי׃
וַיִּהְיוּ בְנֵי־רְאוּבֵן בְּכֹר יִשְׂרָאֵל תּוֹלְדֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת לְגֻלְגְּלֹתָם כָּל־זָכָר מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כֹּל יֹצֵא צָבָא׃
פְּקֻדֵיהֶם לְמַטֵּה רְאוּבֵן שִׁשָּׁה וְאַרְבָּעִים אֶלֶף וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת׃
לִבְנֵי שִׁמְעוֹן תּוֹלְדֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם פְּקֻדָיו בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת לְגֻלְגְּלֹתָם כָּל־זָכָר מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כֹּל יֹצֵא צָבָא׃
פְּקֻדֵיהֶם לְמַטֵּה שִׁמְעוֹן תִּשְׁעָה וַחֲמִשִּׁים אֶלֶף וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת׃
לִבְנֵי גָד תּוֹלְדֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כֹּל יֹצֵא צָבָא׃
פְּקֻדֵיהֶם לְמַטֵּה גָד חֲמִשָּׁה וְאַרְבָּעִים אֶלֶף וְשֵׁשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים׃
לִבְנֵי יְהוּדָה תּוֹלְדֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמֹת מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כֹּל יֹצֵא צָבָא׃
פְּקֻדֵיהֶם לְמַטֵּה יְהוּדָה אַרְבָּעָה וְשִׁבְעִים אֶלֶף וְשֵׁשׁ מֵאוֹת׃
לִבְנֵי יִשָּׂשכָר תּוֹלְדֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמֹת מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כֹּל יֹצֵא צָבָא׃
פְּקֻדֵיהֶם לְמַטֵּה יִשָּׂשכָר אַרְבָּעָה וַחֲמִשִּׁים אֶלֶף וְאַרְבַּע מֵאוֹת׃
לִבְנֵי זְבוּלֻן תּוֹלְדֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמֹת מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כֹּל יֹצֵא צָבָא׃
פְּקֻדֵיהֶם לְמַטֵּה זְבוּלֻן שִׁבְעָה וַחֲמִשִּׁים אֶלֶף וְאַרְבַּע מֵאוֹת׃
לִבְנֵי יוֹסֵף לִבְנֵי אֶפְרַיִם תּוֹלְדֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמֹת מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כֹּל יֹצֵא צָבָא׃
פְּקֻדֵיהֶם לְמַטֵּה אֶפְרָיִם אַרְבָּעִים אֶלֶף וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת׃
לִבְנֵי מְנַשֶּׁה תּוֹלְדֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כֹּל יֹצֵא צָבָא׃
פְּקֻדֵיהֶם לְמַטֵּה מְנַשֶּׁה שְׁנַיִם וּשְׁלֹשִׁים אֶלֶף וּמָאתָיִם׃
לִבְנֵי בִנְיָמִן תּוֹלְדֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמֹת מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כֹּל יֹצֵא צָבָא׃
פְּקֻדֵיהֶם לְמַטֵּה בִנְיָמִן חֲמִשָּׁה וּשְׁלֹשִׁים אֶלֶף וְאַרְבַּע מֵאוֹת׃
לִבְנֵי דָן תּוֹלְדֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמֹת מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כֹּל יֹצֵא צָבָא׃
פְּקֻדֵיהֶם לְמַטֵּה דָן שְׁנַיִם וְשִׁשִּׁים אֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת׃
לִבְנֵי אָשֵׁר תּוֹלְדֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמֹת מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כֹּל יֹצֵא צָבָא׃
פְּקֻדֵיהֶם לְמַטֵּה אָשֵׁר אֶחָד וְאַרְבָּעִים אֶלֶף וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת׃
בְּנֵי נַפְתָּלִי תּוֹלְדֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמֹת מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כֹּל יֹצֵא צָבָא׃
פְּקֻדֵיהֶם לְמַטֵּה נַפְתָּלִי שְׁלֹשָׁה וַחֲמִשִּׁים אֶלֶף וְאַרְבַּע מֵאוֹת׃
אֵלֶּה הַפְּקֻדִים אֲשֶׁר פָּקַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וּנְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל שְׁנֵים עָשָׂר אִישׁ אִישׁ־אֶחָד לְבֵית־אֲבֹתָיו הָיוּ׃
וַיִּהְיוּ כָּל־פְּקוּדֵי בְנֵי־יִשְׂרָאֵל לְבֵית אֲבֹתָם מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כָּל־יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל׃
וַיִּהְיוּ כָּל־הַפְּקֻדִים שֵׁשׁ־מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים׃
וְהַלְוִיִּם לְמַטֵּה אֲבֹתָם לֹא הָתְפָּקְדוּ בְּתוֹכָם׃
וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר׃
אַךְ אֶת־מַטֵּה לֵוִי לֹא תִפְקֹד וְאֶת־רֹאשָׁם לֹא תִשָּׂא בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל׃
וְאַתָּה הַפְקֵד אֶת־הַלְוִיִּם עַל־מִשְׁכַּן הָעֵדֻת וְעַל כָּל־כֵּלָיו וְעַל כָּל־אֲשֶׁר־לוֹ הֵמָּה יִשְׂאוּ אֶת־הַמִּשְׁכָּן וְאֶת־כָּל־כֵּלָיו וְהֵם יְשָׁרְתֻהוּ וְסָבִיב לַמִּשְׁכָּן יַחֲנוּ׃
וּבִנְסֹעַ הַמִּשְׁכָּן יוֹרִידוּ אֹתוֹ הַלְוִיִּם וּבַחֲנֹת הַמִּשְׁכָּן יָקִימוּ אֹתוֹ הַלְוִיִּם וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת׃
וְחָנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ עַל־מַחֲנֵהוּ וְאִישׁ עַל־דִּגְלוֹ לְצִבְאֹתָם׃
וְהַלְוִיִּם יַחֲנוּ סָבִיב לְמִשְׁכַּן הָעֵדֻת וְלֹא־יִהְיֶה קֶצֶף עַל־עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְשָׁמְרוּ הַלְוִיִּם אֶת־מִשְׁמֶרֶת מִשְׁכַּן הָעֵדוּת׃
וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת־מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ׃