איוב · פרק ט׳

הפרק הזה לוקח אותנו אל תוך אחת השאלות הכי קשות ומורכבות של האנושות: האם כוח פירושו צדק? איוב מתמודד כאן עם החברים שלו, שמחזיקים בדעות פשוטות ונוחות מאוד – הם טוענים שאם אתה סובל, כנראה עשית משהו רע, כי אלוהים תמיד עושה צדק מוחלט בעולם. אבל איוב מסרב לקנות את ההסבר הפשטני הזה. הוא מסתכל על המציאות בעיניים פקוחות, כואבות ואמיצות, ורואה שהעולם הרבה יותר מורכב ואכזרי ממה שהחברים שלו מוכנים להודות. מה שבאמת מעניין כאן הוא הדרך שבה איוב מתאר את אלוהים. הוא לא מתאר אותו כאב רחום ואוהב, אלא ככוח טבע עצום, סוער, בלתי נתפס ומפחיד. הוא מתאר אותו כמי שמזיז הרים ענקיים בכעסו בלי שהם בכלל ירגישו, כמי שמרעיד את יסודות האדמה, מונע מהשמש לזרוח ורוקע ברגליו על גלי הים הסוערים. איוב שואל את עצמו ואת חבריו: איך אדם פשוט כמוני יכול בכלל להתווכח או לנהל שיחה עם מישהו שיכול למחוץ אותי בסערה חזקה? הוא מרגיש שאפילו אם הוא יתרחץ במי שלג נקיים ויהיה זך וטהור לחלוטין, המציאות או אלוהים פשוט יטבלו אותו שוב בבוץ עמוק וילכלכו אותו מחדש, עד שהבגדים שלו עצמו יתעבו אותו. דרך התיאורים האלה, איוב חושף את הבדידות העמוקה והנוראה של האדם מול היקום העצום והשקט. הוא כמה בכל ליבו למישהו שישמש כבורר או שופט ניטרלי – דמות מתווכת שתעמוד ביניהם, תניח יד אחת על כתפו של איוב ויד שנייה על כתפו של אלוהים, ותגיד לשניהם: עכשיו מדברים בגובה העיניים, בצורה הוגנת ובלי פחד. אבל בהיעדר בורר כזה, איוב מרגיש חסר אונים לחלוטין. הוא מרגיש שהזמן שלו בורח ואוזל במהירות מטורפת, כמו רץ מהיר בתחרות, או כמו ספינות קלות ששטות בנהר, או כמו נשר רעב שטס במהירות עצומה אל הטרף שלו. הוא נשאר לבד עם הכאב הפיזי והנפשי שלו, מתוסכל מהעובדה שהוא לא מקבל שום תשובה ושום הזדמנות אמיתית להשמיע את קולו. הסיפור הזה נוגע בכולנו, כי הוא מעלה את השאלה איך אנחנו מתמודדים עם מצבים בחיים שבהם אנחנו מרגישים קטנים וחסרי אונים מול כוחות שגדולים מאיתנו בהרבה, ואיך אנחנו יכולים למצוא כוח להמשיך להאמין בצדק גם כשהכל מסביב נראה חשוך ולא הוגן.

בפרק ט', איוב מפרק לחלוטין את התיאולוגיה המקובלת של תקופתו ומציב תחתיה תפיסה קיומית מטלטלת ונועזת. חבריו של איוב, המייצגים את האורתודוקסיה הדתית של זמנם, אוחזים בתורת הגמול הקלאסית – הרעיון הפשוט לפיו הצדיק יפרח והרשע יאבד, ושכל סבל הוא עונש על חטא. איוב, מתוך אפר אבלו וייסורי גופו הקשים, מבין שהמציאות מורכבת ואכזרית בהרבה. הוא פותח את נאומו בקביעה האירונית והכואבת: 'אמנם ידעתי כי כן, ומה יצדק אנוש עם אל?'. זו אינה הודאה באשמה, אלא הכרה מפוכחת בפער האונטולוגי המוחלט בין הבורא לנברא. איוב מתאר את אלוהים דרך פועלו בטבע, אך בניגוד למזמורי תהילים המפארים את הבריאה כסדר הרמוני ומיטיב, איוב רואה בטבע ביטוי לכוח שרירותי, מאיים ומחריב. האל שלו הוא מי ש'מעתיק הרים ולא ידעו', 'מרגיז ארץ ממקומה' וגורם לעמודיה לרעוד, ומי ש'אומר לחרס ולא יזרח'. זהו אל חוטף ומחריב, שאין מי שיכול להשיב לו או להעיז לשאול אותו 'מה תעשה?'. מכאן עובר איוב לנתח את חוסר האפשרות המובנה לקיים משפט צדק ביניהם. השימוש בטרמינולוגיה משפטית בולט מאוד לאורך כל הפרק באמצעות מילים כמו 'לריב עמו', 'למשפטי אתחנן', 'יועידני', ו'ירשיעני'. איוב טוען כי האל מחזיק בכל התפקידים בעת ובעונה אחת: הוא התובע, השופט, העד והמוציא לפועל. במצב א-סימטרי כזה, הליך משפטי הופך לפארסה מוחלטת. אפילו אם איוב יתרחץ במי שלג זכים וינקה את כפיו בבורית הטהורה ביותר, אלוהים פשוט יטבול אותו בשחת עמוקה ומלוכלכת עד שבגדיו שלו יתעבו אותו. הניקיון המוסרי של האדם אינו רלוונטי מול עוצמתו המוחלטת של האל. השיא הדרמטי של הפרק מגיע בשתי טענות תיאולוגיות נועזות מאין כמוהן. הראשונה היא קביעתו המפורשת של איוב: 'אחת היא, על כן אמרתי: תם ורשע הוא מכלה'. זוהי כפירה ישירה ובוטה בתורת הגמול – המוות, האסון והסבל פוגעים בכולם ללא שום הבחנה מוסרית, והאל 'ילעג' למסת נקיים. הטענה השנייה היא הכמיהה קורעת הלב ל'מוכיח' – דמות של בורר שלישי שיניח את ידו על שניהם. איוב מחפש שוויון תהליכי, מתווך שיסיר מעליו את פחד המוות ואת אימתו של האל, כדי שיוכל להשמיע את קולו בחופשיות ובלי מורא. בהיעדר מתווך כזה, איוב נותר כלוא בתוך קיום זמני, שביר וחולף. הוא מתאר את ימיו שחולפים במהירות הבזק, קלים מני רץ, בורחים כמו ספינות קלות או כנשר הטס אל טרפו, ללא שום תקווה לזכות בצדק או בהכרה בחפותו. הפרק מותיר את הקורא עם אחת הדילמות הקיומיות הקשות ביותר: כיצד יכול האדם לשמור על צלם אנוש ועל תביעת הצדק שלו מול יקום אדיר ושקט שאינו מספק תשובות.