איוב · פרק ז׳

בואו נדבר רגע על מה שבאמת קורה כאן, מתחת לפני השטח. אחרי שחבריו של איוב ניסו להסביר לו שהעולם עובד לפי חוקים ברורים של שכר ועונש, ושכנראה הוא עשה משהו רע שמגיע לו עליו עונש, איוב פשוט מתפוצץ. הוא לא מוכן לקבל את המילים הריקות והמנחמות שלהם, שמנסות ליישר את המציאות הלא-פשוטה. הוא מסתכל על החיים שלו בעיניים פקוחות ורואה את האמת המרה והכואבת: החיים שלו קצרים, מלאי סבל, ועומדים להסתיים בלי שום פיצוי או צדק נראה לעין. מה שמעניין במיוחד בפרק הזה הוא הדרך שבה איוב משתמש בטקסטים דתיים קיימים והופך אותם על פיהם. אם יצא לכם לשמוע את ספר תהילים, אולי אתם מכירים את הפסוק המפורסם: 'מה אנוש כי תזכרנו', שמתאר בפליאה ובהודיה איך אלוהים הגדול והעצום דואג לאדם הקטן והפשוט ומעניק לו כבוד. אבל איוב לוקח את המילים היפות האלה ומסובב אותן בציניות כואבת: 'מה אנוש כי תגדלנו... ותפקדנו לבקרים, לרגעים תבחננו?'. הוא בעצם אומר לאלוהים: 'מי אני בכלל שאתה משקיע בי כל כך הרבה אנרגיה ותשומת לב? למה אתה רודף אותי ומחפש את הטעויות שלי כל בוקר מחדש? תעזוב אותי בשקט, תן לי שנייה אחת לנשום בלי שתרגיש צורך לבחון אותי!'. איוב מעלה כאן שאלה קיומית קשה מאוד שרלוונטית לכולנו: אם אלוהים הוא כל כך גדול, חזק ואינסופי, למה אכפת לו כל כך מהטעויות הקטנות והאנושיות שלנו? למה הוא לא יכול פשוט להחליק את זה, לסלוח, ולתת לנו לחיות בשלווה? במקום לראות באלוהים שומר ומגן, איוב מרגיש שהוא הפך לסוהר קשוח שצופה בכל תנועה שלו ומחכה שהוא ייכשל. דרך הזעקה הזו, איוב מציג עמדה אנושית אמיצה להפליא. הוא לא מוותר על הזכות שלו לצעוק, לשאול שאלות קשות ולדרוש תשובות כנות, גם כשהוא מרגיש חלש, פצוע ופגיע מול כוח אינסופי שגדול ממנו בהרבה. הסיפור הזה מראה לנו שדווקא מתוך הכאב הכי עמוק והייאוש המוחלט, האדם יכול למצוא את הקול הכי אמיתי והכי חזק שלו, בלי פילטרים, בלי מסכות ובלי פחד לומר את האמת שלו בקול רם. בסופו של דבר, הפרק הזה מזמין אותנו לחשוב על מערכות היחסים שלנו עם סמכות ועם העולם שסביבנו. האם אנחנו מרגישים לפעמים שכולם בוחנים אותנו ומצפים מאיתנו לעמוד בסטנדרטים בלתי אפשריים? איוב מראה לנו שהצעד הראשון לשחרור הוא פשוט להודות בקושי הזה בקול רם, ולא לפחד להתעמת עם מה שחונק אותנו.

פרק ז' בספר איוב מהווה את אחד מרגעי השיא הדרמטיים והפילוסופיים של המחאה המקראית נגד הצדק האלוהי. לאחר שחבריו של איוב, ובראשם אליפז התימני, ניסו להציג משנה תיאולוגית סדורה המבוססת על עקרון הגמול - לפיו הצדיק משגשג והרשע סובל - איוב מסרב בכל תוקף להשתתף במשחק הצידוקים העצמיים הזה. הוא מפרק את המבנים התיאולוגיים המקובלים של תקופתו ומציב במקומם את החוויה האנושית החשופה, המדממת והאותנטית של הסבל הבלתי מפוענח. במישור הספרותי, הפרק בנוי כמעבר הדרגתי וחד מקינה כלל-אנושית על גורל האדם באשר הוא, אל מונולוג אישי ונועז המופנה ישירות אל האל. איוב פותח בדימויים מעולם השעבוד והעבודה הקשה ('צבא', 'שכיר', 'עבד') כדי להגדיר את הקיום האנושי. החיים אינם מוצגים כאן כמתנה אלוהית יקרת ערך, אלא כעול כבד ומתיש, כעבודת כפייה שאין ממנה מוצא מלבד המוות. הדימוי המפורסם של ימיו הקלים 'מני ארג' (מהירים יותר מבוכנת האורג הנעה במהירות על הנול) אינו מבטא געגוע נוסטלגי לזמן שחולף, אלא תחושה חריפה של החמצה וריקנות - החיים חולפים במהירות הבזק אל עבר הכלום, מבלי שהותירו חותם או משמעות. האירוניה הדרמטית והתיאולוגית מגיעה לשיאה כאשר איוב מבצע דה-קונסטרוקציה נועזת למזמור ח' בספר תהילים. בעוד שמשורר תהילים מביט בשמיים ושואל בפליאה ובהודיה 'מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ וּבֶן אָדָם כִּי תִפְקְדֶנּוּ', מתוך תחושת רוממות והכרה בחסד שהאל מעניק לאדם הקטן, איוב לוקח את אותם המושגים בדיוק והופך אותם על פיהם בציניות מרה: 'מָה אֱנוֹשׁ כִּי תְגַדְּלֶנּוּ וְכִי תָשִׁית אֵלָיו לִבֶּךָ? וַתִּפְקְדֶנּוּ לִבְקָרִים לִרְגָעִים תִּבְחָנֶנּוּ?'. בעיני איוב, תשומת הלב האלוהית האינטנסיבית אינה ביטוי לאהבה או לחסד, אלא עונש כבד. זוהי השגחה קפדנית, קטנונית וחונקת שאינה מאפשרת לאדם אפילו 'לבלוע את רוקו' בשקט. האדם הופך להיות אסיר של המבט האלוהי. איוב מעמיד כאן תפיסה מהפכנית של האל כ'נוצר האדם' - ביטוי שבדרך כלל מתפרש כשומר ומגן, אך בפיו של איוב הוא נטען במשמעות של סוהר וצופה קפדני המציב שמירה על הים ועל התנין (סמלי הכאוס המיתולוגיים) כאילו היה איוב עצמו איום קוסמי על יציבות הבריאה. הוא שואל בציניות מוסרית נוקבת: 'חטאתי, מה אפעל לך?' - כיצד יכולים חטאיי האנושיים, הזעירים והארעיים, לפגוע בך, האל האינסופי והמושלם? מדוע הפכת אותי למטרה ('מפגע') לחציך, עד שהפכתי למשא כבד על עצמי? המחאה של איוב אינה מחאה אתאיסטית המכחישה את קיומו של האל; היא נובעת דווקא מתוך אמונה עמוקה ועזה בנוכחותו ובכוחו, אך היא מסרבת לקבל אל שאינו נוהג בחמלה, בפרופורציה ובסליחה כלפי יצוריו השבריריים העשויים מעפר. הפרק מסתיים בנימה טראגית ודחופה במיוחד. איוב מזכיר לאל כי הזמן אוזל: 'כי עתה לעפר אשכב ושחרתני ואינני'. הוא מציב בפני האל אולטימטום קיומי - אם לא תסלח לי ותקל מעליי את הסבל עכשיו, בקרוב מאוד כבר לא יהיה את מי להציל או את מי לבחון. המוות, לפי איוב, הוא גבול מוחלט שמעבר לו גם האל לא יוכל עוד לתקן את העוול שנעשה לאדם בחייו. בכך, איוב מעלה את הערך של החיים החד-פעמיים עלי אדמות למדרגה הגבוהה ביותר, ומחייב את האל לתת דין וחשבון כאן ועכשיו.