איוב · פרק ל״ו
אנטומיה של סבל וסערה: נאומו הפדגוגי של אליהוא
אִם־יִשְׁמְעוּ וְיַעֲבֹדוּ יְכַלּוּ יְמֵיהֶם בַּטּוֹב וּשְׁנֵיהֶם בַּנְּעִימִים׃
פסוק יאהענן שלוחש סודות מתוקים
הלילה נספר על איש חכם בשם אליהוא, שדיבר עם איוב שהיה עצוב מאוד. אליהוא רצה לעודד את איוב ולהזכיר לו כמה אלוהים גדול, חזק ואוהב. הוא סיפר לו שאלוהים אף פעם לא שוכח אותנו, גם כשקשה לנו או כשאנחנו מרגישים קטנים. לפעמים, כשאנחנו עושים טעות או כשקורה משהו לא נעים, אלוהים בעצם מנסה ללחוש לנו בשקט באוזן כדי ללמד אותנו איך להיות טובים וחזקים יותר, ממש כמו אבא ואמא שמסבירים לנו איך להתנהג יפה. אליהוא הראה לאיוב את השמיים, את העננים ואת טיפות הגשם, והסביר שכל טיפה יורדת בדיוק במקום הנכון כדי להשקות את הפרחים ולתת אוכל לכולם. הכל נעשה באהבה גדולה ובסדר נפלא, כדי שלכולנו יהיה טוב ונעים בלב.
אפשר להסביר לילד שהקשבה לעצות נכונות ונכונות לתקן טעויות הן המפתח לחיים רגועים ומאושרים יותר.
הפרק מזמין אותנו לדבר עם הילד על החשיבות של למידה מתוך קשיים וטעויות. במקום לראות בטעות או בקושי דבר רע ומפחיד, אנו יכולים ללמד את הילד להתייחס אליהם כאל 'שיעור' או 'הזדמנות לצמוח'. כאשר הילד נתקל בקושי (למשל, צעצוע שנשבר כי הוא לא נזהר, או מריבה עם חבר), אפשר לעזור לו להקשיב ל'לחישה' של הסיטואציה: מה אפשר לעשות אחרת בפעם הבאה? גישה זו בונה אצל הילד חוסן נפשי, ומלמדת אותו לקחת אחריות מתוך הבנה שטעויות הן חלק טבעי ויפה מהדרך שלנו להשתפר ולהיות טובים יותר.
- אם ענן קטן היה יכול ללחוש לך עצה טובה הלילה, מה לדעתך הוא היה אומר לך?
- איך אתה מרגיש כשיורד גשם בחוץ ואתה נמצא בתוך הבית החם והבטוח שלך?
- האם קרה לך פעם שטעית במשהו, אבל בזכות זה למדת איך לעשות את זה נכון וטוב יותר?
הלחישה הסודית של העננים
דמיין שאתה יושב בחוץ, ופתאום השמיים מתכסים בעננים אפורים וגדולים. טיפות ראשונות של גשם מתחילות לרדת, וריח מתוק של אדמה רטובה עולה באוויר. בסיפור שלנו, איש צעיר וחכם בשם אליהוא מדבר אל איוב, שעובר ימים קשים ועצובים מאוד. אליהוא לא כועס על איוב. הוא מסביר לו שאלוהים הוא כמו מורה גדול ורחום, שלא שוכח אף ילד או מבוגר. לפעמים, כשקשה לנו, אלוהים בעצם מנסה ללחוש לנו באוזן וללמד אותנו שיעור חשוב כדי שנהיה טובים וחזקים יותר. אליהוא מראה לאיוב את הגשם, את הברקים ואת העננים בשמיים, ומספר לו שכל טיפת מים יורדת בדיוק בזמן כדי להצמיח פרחים ולתת אוכל לכולם. הכל נעשה באהבה ובדיוק מופלא. אבל מה יקרה כשהסערה בשמיים תתחזק עוד יותר? בפרק הבא נגלה!
אם נקשיב לעצות טובות וננסה לתקן את המעשים שלנו, נוכל לחיות חיים שמחים, נעימים ומתוקים.
הידעתם שאליהוא מתאר בפרק בדיוק מדהים איך טיפות הגשם עולות מהים כאידים, הופכות לעננים ואז יורדות חזרה כגשם שמחייה את האדמה?
הרוח מתחילה לנשוב חזק יותר, והשמיים נהיים כהים. מה יקרה כשהסערה הגדולה תגיע? נגלה בפרק הבא!
הודעה קולית מהיקום: אליהוא מנסה לשנות זווית
בפרק זה, אליהוא, הצעיר מבין המנחמים של איוב, ממשיך בנאומו הארוך ומציג נקודת מבט חדשה על הסבל שאיוב חווה. איוב איבד את כל רכושו וילדיו, והוא סובל מכאבים קשים, תוך שהוא מאשים את אלוהים בחוסר צדק. אליהוא טוען שאלוהים אינו פועל מתוך אכזריות, אלא משתמש בקשיים ובסבל כסוג של 'מערכת התרעה' או שיעור חינוכי שנועד לפקוח את עיני האדם ולמנוע ממנו להמשיך לטעות. הוא מזהיר את איוב שלא להיכנע לכעס ולמרירות, ומפנה את מבטו אל פלאי הטבע – אל מחזור המים, העננים, הגשם והברקים. דרך תיאור כוחות הטבע האדירים הללו, אליהוא מנסה להראות לאיוב שהעולם מנוהל בחכמה עצומה שגדולה בהרבה מהבנתנו המוגבלת.
הפסוק הזה מזכיר לנו שקשיים הם לפעמים הזדמנות לעצור, להקשיב ולשנות כיוון. הבחירה להשתפר מביאה איתה שקט פנימי והצלחה.
כשאתם עוברים תקופה קשה או חווים כישלון, אל תשאלו רק 'למה זה מגיע לי?', אלא נסו לשאול 'מה השיעור הזה יכול ללמד אותי על עצמי?'.
זה כמו לקבל ציון נמוך במבחן קשה. אתם יכולים לכעוס על המורה ולהגיד שזה לא פייר, או להבין שהציון הזה הוא סימן שעליכם לשנות את שיטת הלימוד שלכם כדי להצליח בפעם הבאה.
כשהכאב הופך לשיעור: המניפסט של אליהוא
בפרק ל"ו, אליהוא ממשיך את נאומו מול איוב, שיושב פצוע ואבל על אובדן משפחתו ועושרה הגדול. אליהוא מנסה לפתור את השאלה המרכזית שמציקה לאיוב לאורך כל הספר: למה אלוהים מאפשר לאדם טוב וישר לסבול כל כך? הוא מציג רעיון חדשני ומעניין: הסבל אינו בהכרח עונש על חטאים מהעבר, אלא כלי חינוכי אלוהי שנועד לעתיד. אלוהים משתמש בקושי כדי לפתוח את האוזניים של בני האדם, להזהיר אותם מגאווה סמויה ולכוון אותם לתיקון עצמי. אליהוא מפציר באיוב שלא לתת לכעס ולמרירות להוביל אותו לחטא ולהרס עצמי, ומזמין אותו להתבונן סביבו בפלאי הטבע. הוא מתאר בפירוט את יצירת הגשם, את תנועת העננים ואת סופות הרעמים האדירות, ומסביר שכשם שהגשם יורד כדי להביא חיים ושפע לעולם, כך גם ההנהגה האלוהית מכוונת בסופו של דבר לטובתנו, גם אם היא נראית לנו סוערת, מפחידה ומבלבלת ברגע הראשון.
הפסוק מציג את תמצית השקפתו של אליהוא על תפקיד הסבל והבחירה החופשית. בניגוד לרעים שראו בסבל עונש מוחלט על חטא, אליהוא מציע שהסבל הוא קריאת השכמה, כלי חינוכי של האל שנועד לעורר את האדם לתיקון. אם האדם יקשיב למסר הטמון בקשיים ויבחר לשנות את דרכיו, הוא יזכה לחזור לחיי שפע, נעימות ושלווה.
להעמקה בסיפור⌄
בואו נצלול לתוך מה שאליהוא מנסה לעשות כאן, כי זה באמת אחד הרגעים המרתקים בספר. עד עכשיו, הדיאלוג בין איוב לחברים שלו היה תקוע במבוי סתום. החברים הבוגרים חזרו שוב ושוב על אותה נוסחה פשוטה: 'אם אתה סובל, כנראה שעשית משהו רע, כי אלוהים תמיד מעניש רשעים וגומל לצדיקים'. איוב, מצדו, זעק שהוא חף מפשע ושאין שום היגיון או צדק במה שקורה לו. אליהוא, הצעיר שמדבר אחרון, נכנס לתווך ומציע זווית שלישית ומתוחכמת בהרבה. הוא אומר: הסבל הוא לא עונש על העבר, הוא שיעור לעתיד. הוא שפה. הוא דרך של אלוהים לתקשר איתנו כשאנחנו מפסיקים להקשיב. אליהוא משתמש במשפט חזק מאוד: 'יחלץ עני בעניו ויגל בלחץ אזנם' – כלומר, הלחץ והקושי הם אלה שפותחים את האוזניים האטומות שלנו. זהו הסבר פסיכולוגי עמוק שרלוונטי לכל אחד מאיתנו. לעיתים קרובות, כשהכל הולך לנו בקלות, אנחנו נהיים קצת אדישים או גאוותנים. רק כשאנחנו נתקלים בקיר, חווים כישלון כואב או עוברים משבר אמיתי, אנחנו מוכנים לעצור, להשתיק את האגו, לבחון את החיים שלנו מחדש ולעשות שינוי משמעותי. בחלק השני של הפרק, אליהוא עובר לדבר על הטבע, והתיאורים שלו פשוט מרהיבים. הוא מתאר את מחזור המים – איך טיפות המים מתאדות, עולות לשמיים, מתעבות לעננים ויורדות כגשם שמזין מיליוני בני אדם. הוא מתאר את הברקים ואת הרעמים שממלאים את השמיים. למה זה קשור לדיון על הסבל של איוב? אליהוא רוצה להראות לאיוב שיש מערכת ענקית, מורכבת ומדויקת שמנהלת את היקום. אם אנחנו סומכים על כך שהטבע פועל בחכמה מופלאה כזו כדי לכלכל אותנו ולהביא חיים, אנחנו צריכים להבין שגם מאחורי הדינמיקה של החיים והקשיים שלנו עומדת חכמה עמוקה. אליהוא מזהיר את איוב מפני מלכודת מסוכנת: 'הישמר אל תפן אל אוון'. הוא מסביר שכאשר אדם חווה סבל קשה, קל לו מאוד ליפול למקום של כעס, האשמת כל העולם, או ויתור על הערכים שלו מתוך תחושה ש'ממילא שום דבר לא פייר'. האם נשתמש בכאב שלנו כדי להפוך לאנשים קשים, כועסים ומרים יותר, או שנשתמש בו כהזדמנות לצמוח, לפתח חמלה כלפי אחרים שסובלים, ולגלות כוחות פנימיים שלא ידענו שקיימים בנו? אליהוא טוען שהבחירה הזו נמצאת לחלוטין בידיים של איוב. הוא לא ממעיט בערך הכאב, אלא מנסה להעניק לו משמעות חדשה שתחלץ אותו מהמבוי הסתום של הייאוש.
האם קרה לך פעם שדווקא מתוך חוויה קשה או כישלון כואב למדת את השיעור הכי חשוב שלמדת בחיים?
אנטומיה של סבל וסערה: נאומו הפדגוגי של אליהוא
בפרק ל"ו, אליהוא בן ברכאל הבוזי ממשיך את נאומו הרביעי והאחרון בפני איוב ושלושת רעיו. איוב, שאיבד את כל עולמו וגופו מוכה שחין, עומד על צדקתו ומאשים את האל בעוול. אליהוא מבקש להגן על צדקת האל ('ולפועלי אתן צדק') ומציג תיאולוגיה מורכבת של השגחה. הוא טוען כי אלוהים אינו מואס באדם, אלא משתמש בסבל ובייסורים ככלי פדגוגי וחינוכי שנועד לעורר את האדם, לחשוף בפניו את חטאיו הנסתרים (במיוחד חטא הגאווה) ולהוביל אותו לתשובה ותיקון. אליהוא מזהיר את איוב מפני פנייה אל האוון והמרירות מתוך כעס על ייסוריו, ומפציר בו להכיר בגדולת האל. בחלקו השני של הפרק, אליהוא פונה לתיאור קוסמי מרהיב של הטבע: יצירת הגשם, התעבות העננים, הברקים והרעמים. דרך תיאור מחזור המים והסערה, הוא ממחיש את כוחו האינסופי והבלתי נתפס של הבורא, המכלכל את העולם בחכמה ומנהיג אותו בצדק שמעבר להשגת האדם, ובכך מכין את הרקע להתגלות האלוהית מן הסערה שתבוא בהמשך הספר.
הפסוק מציג את תמצית השקפתו של אליהוא על תפקיד הסבל והבחירה החופשית. בניגוד לרעים שראו בסבל עונש מוחלט על חטא, אליהוא מציע שהסבל הוא קריאת השכמה, כלי חינוכי של האל שנועד לעורר את האדם לתיקון. אם האדם יקשיב למסר הטמון בקשיים ויבחר לשנות את דרכיו, הוא יזכה לחזור לחיי שפע, נעימות ושלווה.
הדרש — קריאה לעומק⌄
פרק ל"ו מהווה את אחד משיאי נאומו של אליהוא, ובו הוא מציג תפיסה דתית ופילוסופית ייחודית המנסה לגשר על הפער שבין צדקת האל לסבלו של הצדיק. בניגוד לשלושת הרעים (אליפז, בלדד וצופר), שהחזיקו בדוגמה נוקשה של 'צדק גמולי' מכני (סבל הוא הוכחה חותכת לחטא קודם), אליהוא מציע גישה דינמית ופדגוגית. עבורו, הייסורים אינם עונש רטרואקטיבי, אלא אמצעי מניעה פרואקטיבי. האל משתמש בקושי כדי 'לגלות אוזן למוסר' – הסבל הוא קריאת השכמה המאלצת את האדם להתבונן פנימה, לזהות את הגאווה הסמויה בליבו ולשוב אל דרך הישר. אליהוא מנתח את התגובות האפשריות לסבל: ישנם 'חנפי לב' המגיבים למשבר במרירות, מסרבים לזעוק אל האל לעזרה, ובכך גוזרים על עצמם כליה רוחנית ופיזית ('תמות בנוער נפשם'). לעומתם, הצדיק קשוב למסר הטמון בלחץ ('יחלץ עני בעניו ויגל בלחץ אזנם'). אליהוא פונה ישירות אל איוב ומזהיר אותו מפני הסכנה הפסיכולוגית של הסבל: המעבר מכאב לגיטימי למרירות קיומית המאשימה את האל בעוול ('הישמר אל תפן אל אוון'). הוא טוען כי איוב בחר בנתיב הכעס והוויכוח במקום להשתמש בייסוריו כמנוף לצמיחה רוחנית. בחלקו השני של הפרק, אליהוא מעתיק את נקודת המבט מהמיקרוקוסמוס האנושי אל המאקרוקוסמוס הטבעי. הוא מתאר את פלאי המטאורולוגיה – כיצד אלוהים 'יגרע נטפי מים' המזקקים מטר לאדו, וכיצד השחקים מרעיפים מים על אדם רב. תיאור זה אינו רק קישוט פיוטי, אלא טיעון אפיסטמולוגי עמוק: אם האדם אינו מסוגל להבין עד תום את המנגנונים הפיזיקליים של הגשם, העננים והסערה ('אף אם יבין מפרשי עב'), כיצד הוא מעז להרהר אחר משפטו וצדקתו של בורא העולם? הטבע משמש כאן הן כמקור לכלכלה ושפע ('יתן אוכל למכביר') והן ככלי למשפט והנהגה. דרך תיאור הסערה המתקרבת, אליהוא מכין את הקורא (ואת איוב) למענה של אלוהים עצמו מן הסערה בפרקים הבאים, ומציע עמדה של ענווה אינטלקטואלית מול המסתורין של הקיום. אליהוא משתמש שוב ושוב בשורשים הקשורים לשמיעה, הקשבה וגילוי אוזן ('ויגל אזנם', 'אם ישמעו', 'ואם לא ישמעו'). השמיעה היא המפתח לתיקון. הסבל הוא כלי קולי, שופר שנועד להבקיע את חומות האטימות של האדם המצליח. כאשר אדם נמצא בפסגת כוחו ועושרו, כפי שהיה איוב בראשית הספר, הוא נוטה לפתח עיוורון רוחני. הייסורים מנפצים את האשליה הזו ומאלצים אותו להקשיב. בנוסף, אליהוא מציג ניגוד חריף בין ה'רחב' ל'צר'. הוא אומר לאיוב שאלוהים ביקש להסית אותו 'מפי צר' אל מקום 'רחב לא מוצק תחתיה', אך איוב מילא את עצמו ב'דין רשע'. הדימוי של הצר והרחב מסמל את המעבר מהמצר של הייסורים אל המרחב של הגאולה והרווחה הרוחנית. אולם, כדי להגיע אל המרחב הזה, על האדם לעבור דרך שער הענווה וההתבטלות בפני האל. המעבר החד של אליהוא לתיאור הטבע בסוף הפרק הוא מלאכת מחשבת ספרותית. הוא מתאר את מחזור המים בצורה מדויקת להפליא מבחינה מדעית לתקופתו: התאדות המים, התעבותם בעננים וירידתם כגשם. אליהוא מראה שהאל שולט בפרטים הקטנים ביותר של הבריאה – בנטפי המים – כמו גם בכוחות האדירים ביותר כמו 'שרשי הים' והרעמים. שליטה זו אינה שרירותית; היא מכוונת לטובת הבריאה, להענקת חיים ומזון. בכך אליהוא רומז לאיוב: כשם שיש סדר וחכמה בגשם המאיים לפעמים בסערה אך בסופו של דבר מביא שפע, כך יש סדר וחכמה בייסורים שלך. הם נראים כהרס, אך מטרתם הסופית היא להצמיח אותך מחדש. הפרק מסתיים במתח דרמטי גבוה, כאשר קולות הרעם והברקים מתחילים להישמע, ומבשרים על בואו של אלוהים עצמו שידבר אל איוב מתוך הסערה.
- הפיכת משבר למנוף ללמידה ושינויכאשר אנו חווים משבר מקצועי או אישי קשה – כגון פיטורין מפתיעים או כישלון של פרויקט שבו השקענו את נשמתנו – התגובה הראשונית היא לרוב כעס, תסכול וחיפוש אשמים. הלקח של אליהוא מציע להשהות את הזעם ולשאול: 'מה המשבר הזה חושף בפניי שלא הייתי מוכן לראות קודם?'. ייתכן שהיינו שבויים בקונספציה מוטעית, או שהתעלמנו מאותות אזהרה בשל גאווה. קבלת המשבר כהזדמנות לתיקון פנימי יכולה להפוך את הכאב לנקודת מפנה חיובית בחיינו.
- הימנעות מהרס עצמי מתוך מרירותבמצבים של פגיעה קשה או חוסר צדק משווע שאנו חווים, קיימת סכנה פסיכולוגית של אימוץ עמדה קורבנית ומרירה. אדם שמרגיש שהעולם התאכזר אליו עלול להרגיש פטור מחובות מוסריות, להתחיל לנהוג בציניות, לפגוע בסובבים אותו או להרים ידיים ולוותר על שאיפותיו. אזהרתו של אליהוא ('הישמר אל תפן אל אוון') קוראת לנו לשמור על עמוד השדרה המוסרי שלנו דווקא כשהנסיבות קשות, ולא לאפשר לכאב להשחית את אופיינו וערכינו.
- פיתוח ענווה מול מורכבות המציאותבעולם המודרני, אנו מורגלים לחשוב שאנו יכולים לשלוט בהכל ולהבין הכל באופן מיידי באמצעות טכנולוגיה ומידע. אולם, החיים מזמנים לנו לעיתים קרובות אירועים בלתי צפויים ובלתי מוסברים. ההתבוננות של אליהוא בטבע מזכירה לנו את מגבלות התודעה האנושית. פיתוח ענווה אינטלקטואלית – היכולת להשלים עם כך שאיננו מבינים את כל הסיבות והנסיבות של אירועי חיינו ברגע זה – יכולה להקל על החרדה הקיומית, לאפשר לנו לשחרר את הצורך בשליטה מוחלטת ולמצוא שלווה פנימית גם בתוך אי-ודאות.
הפרק מעלה את המתח הפילוסופי שבין 'האל כמחנך' לבין 'האל כשופט'. אם הסבל מיועד לחינוך ולתיקון האדם (פדגוגיה), הרי שהוא אינו עונש על חטא אלא כלי של חסד ואהבה. מנגד, אם האל מנהיג את העולם בצדק משפטי מוחלט שבו רשעים נענשים וצדיקים מתוגמלים, כיצד מתיישב הסבל החינוכי של הצדיק עם מושג הצדק הטהור? דילמה זו נותרת פתוחה: האם אלוהים פועל כלפינו כאב אוהב ומייסר לטובתנו, או כשופט אובייקטיבי המודד שכר ועונש במאזני צדק קפדניים?
📖 קראו את הפרק המלא⌄
וַיֹּסֶף אֱלִיהוּא וַיֹּאמַר׃
כַּתַּר־לִי זְעֵיר וַאֲחַוֶּךָּ כִּי עוֹד לֶאֱלוֹהַּ מִלִּים׃
אֶשָּׂא דֵעִי לְמֵרָחוֹק וּלְפֹעֲלִי אֶתֵּן־צֶדֶק׃
כִּי־אָמְנָם לֹא־שֶׁקֶר מִלָּי תְּמִים דֵּעוֹת עִמָּךְ׃
הֶן־אֵל כַּבִּיר וְלֹא יִמְאָס כַּבִּיר כֹּחַ לֵב׃
לֹא־יְחַיֶּה רָשָׁע וּמִשְׁפַּט עֲנִיִּים יִתֵּן׃
לֹא־יִגְרַע מִצַּדִּיק עֵינָיו וְאֶת־מְלָכִים לַכִּסֵּא וַיֹּשִׁיבֵם לָנֶצַח וַיִּגְבָּהוּ׃
וְאִם־אֲסוּרִים בַּזִּקִּים יִלָּכְדוּן בְּחַבְלֵי־עֹנִי׃
וַיַּגֵּד לָהֶם פָּעֳלָם וּפִשְׁעֵיהֶם כִּי יִתְגַּבָּרוּ׃
וַיִּגֶל אָזְנָם לַמּוּסָר וַיֹּאמֶר כִּי־יְשֻׁבוּן מֵאָוֶן׃
אִם־יִשְׁמְעוּ וְיַעֲבֹדוּ יְכַלּוּ יְמֵיהֶם בַּטּוֹב וּשְׁנֵיהֶם בַּנְּעִימִים׃
וְאִם־לֹא יִשְׁמְעוּ בְּשֶׁלַח יַעֲבֹרוּ וְיִגְוְעוּ כִּבְלִי־דָעַת׃
וְחַנְפֵי־לֵב יָשִׂימוּ אָף לֹא יְשַׁוְּעוּ כִּי אֲסָרָם׃
תָּמֹת בַּנֹּעַר נַפְשָׁם וְחַיָּתָם בַּקְּדֵשִׁים׃
יְחַלֵּץ עָנִי בְעָנְיוֹ וְיִגֶל בַּלַּחַץ אָזְנָם׃
וְאַף הֲסִיתְךָ מִפִּי־צָר רַחַב לֹא־מוּצָק תַּחְתֶּיהָ וְנַחַת שֻׁלְחָנְךָ מָלֵא דָשֶׁן׃
וְדִין־רָשָׁע מָלֵאתָ דִּין וּמִשְׁפָּט יִתְמֹכוּ׃
כִּי־חֵמָה פֶּן־יְסִיתְךָ בְסָפֶק וְרָב־כֹּפֶר אַל־יַטֶּךָּ׃
הֲיַעֲרֹךְ שׁוּעֲךָ לֹא בְצָר וְכֹל מַאֲמַצֵּי־כֹחַ׃
אַל־תִּשְׁאַף הַלָּיְלָה לַעֲלוֹת עַמִּים תַּחְתָּם׃
הִשָּׁמֶר אַל־תֵּפֶן אֶל־אָוֶן כִּי־עַל־זֶה בָּחַרְתָּ מֵעֹנִי׃
הֶן־אֵל יַשְׂגִּיב בְּכֹחוֹ מִי כָמֹהוּ מוֹרֶה׃
מִי־פָקַד עָלָיו דַּרְכּוֹ וּמִי־אָמַר פָּעַלְתָּ עַוְלָה׃
זְכֹר כִּי־תַשְׂגִּיא פָעֳלוֹ אֲשֶׁר שֹׁרְרוּ אֲנָשִׁים׃
כָּל־אָדָם חָזוּ־בוֹ אֱנוֹשׁ יַבִּיט מֵרָחוֹק׃
הֶן־אֵל שַׂגִּיא וְלֹא נֵדָע מִסְפַּר שָׁנָיו וְלֹא־חֵקֶר׃
כִּי יְגָרַע נִטְפֵי־מָיִם יָזֹקּוּ מָטָר לְאֵדוֹ׃
אֲשֶׁר־יִזְּלוּ שְׁחָקִים יִרְעֲפוּ עֲלֵי אָדָם רָב׃
אַף אִם־יָבִין מִפְרְשֵׂי־עָב תְּשֻׁאוֹת סֻכָּתוֹ׃
הֵן־פָּרַשׂ עָלָיו אוֹרוֹ וְשָׁרְשֵׁי הַיָּם כִּסָּה׃
כִּי־בָם יָדִין עַמִּים יִתֶּן־אֹכֶל לְמַכְבִּיר׃
עַל־כַּפַּיִם כִּסָּה־אוֹר וַיְצַו עָלֶיהָ בְמַפְגִּיעַ׃
יַגִּיד עָלָיו רֵעוֹ מִקְנֶה אַף עַל־עוֹלֶה׃