איוב · פרק י״ז

בואו ננסה להיכנס לרגע לנעליים של איוב. דמיינו שכל העולם שלכם קורס, ואז האנשים שאתם הכי סומכים עליהם באים ואומרים לכם: 'זה בטח אשמתכם'. זה בדיוק מה שקורה כאן. הפרק הזה הוא אחד הרגעים הכי כואבים והכי כנים בספר איוב, כי הוא נוגע בנקודה שכולנו מפחדים ממנה – הבדידות המוחלטת. איוב מרגיש שהחברים שלו מתנהגים בצביעות. הוא קורא לזה 'התולים' – כלומר, הם לועגים לו ומציקים לו במקום לעזור. מה שמעניין כאן זה שאיוב לא פונה לחברים שלו כדי שיעזרו לו, אלא הוא פונה ישירות לאלוהים ומבקש ממנו משהו מוזר: 'שימה נא ערבני עמך'. בעולם העתיק, ערב היה אדם שלוקח אחריות משפטית וכלכלית על מישהו אחר. איוב בעצם אומר לאלוהים: 'אתה זה שהבאת עליי את כל הצרות האלה, אבל אתה גם היחיד שיכול להגן עליי ולחתום על ערבות בשבילי, כי אף אחד אחר לא מוכן לעשות את זה'. זהו פרדוקס מדהים – איוב מחפש הגנה אצל מי שהוא רואה כרודף שלו. בהמשך, איוב מתאר איך הגוף והנפש שלו קורסים יחד. העיניים שלו נחלשות מרוב כעס ועצב, והאיברים שלו נראים כמו צל. הוא מרגיש שהוא הפך ל'תופת לפנים' – כלומר, אדם שכולם יורקים בפניו או משתמשים בו כדוגמה חיובית לכישלון. למרות הכל, איוב אומר משהו מפתיע: הוא בטוח שאנשים ישרים וצדיקים שיראו את המצב שלו יזדעזעו, אבל זה דווקא ייתן להם כוח להמשיך בדרך הטובה שלהם. הם יבינו שהעולם לא תמיד צודק, אבל עדיין צריך לשמור על ידיים נקיות ועל יושר פנימי. בסוף הפרק, איוב חוזר אל המציאות הקשה שלו. הוא מבין שהזמן שלו אוזל. החלומות שלו, השאיפות שלו וכל מה שהוא רצה להשיג בחיים ('זמותי') נקטעו. הוא מתאר את המוות בצורה מאוד חזקה ומצמררת – הוא קורא לקבר 'אבא שלי' ולתולעים שבאדמה 'אמא ואחות שלי'. כשמישהו מגיע למצב שהוא מרגיש קרוב יותר למוות מאשר למשפחה שלו, זה מראה על ייאוש עמוק מאין כמוהו. הפרק נגמר בשאלה פתוחה וכואבת: 'ואיה אפו תקותי?' – איפה בכלל אפשר למצוא תקווה כשהכל חשוך? זו שאלה שמהדהדת גם אצלנו כשאנחנו עוברים רגעים קשים בחיים.

פרק י"ז מציג את אחת מנקודות השפל העמוקות והמרתקות ביותר בספר איוב. לאחר שאיוב נדחה על ידי חבריו, שהיו אמורים לשמש לו למקור נחמה אך הפכו למקטרגים המנסים להצדיק את הדין האלוהי על חשבונו, הוא חווה בדידות קיומית קשה. הפרק נפתח בתיאור פיזי ונפשי של גסיסה: 'רוּחִי חֻבָּלָה יָמַי נִזְעָכוּ קְבָרִים לִי'. איוב רואה את עצמו כמי שכבר נמצא עם רגל אחת בקבר, כשהרוח שלו הרוסה לחלוטין. המבנה הספרותי של הפרק נע בין פנייה נואשת לאלוהים, הטחת האשמות בחבריו, ותיאור קודר של קצו הקרב. המילה המנחה המשתמעת כאן היא 'ערבות' או 'תקווה'. איוב פונה לאלוהים בבקשה יוצאת דופן: 'שִׂימָה נָּא עָרְבֵנִי עִמָּךְ מִי הוּא לְיָדִי יִתָּקֵעַ'. בעולם המשפט המקראי, ערבות היא התחייבות משפטית שבה אדם שלישי ערב לחובו של אדם אחר. איוב מרגיש שאלוהים הוא גם התובע וגם השופט שלו, אך מכיוון שאין אף בן אנוש שמוכן לעמוד לצידו ולהסתכן בזעם אלוהי, איוב דורש מאלוהים עצמו לפצל את תפקידו – להיות גם הערב שיגן עליו מפני המשפט האכזרי. זוהי פנייה תיאולוגית נועזת: האמונה של איוב באלוהים כה עמוקה, שהוא מאמין שרק אלוהים יכול להציל אותו מידי אלוהים. איוב מאשים את חבריו בכך שאלוהים 'צפן לבם משכל', ולכן הם אינם מסוגלים להבין את עומק הטרגדיה שלו. הוא רואה בהם מתעתעים ('התולים') ומזהיר אותם שחוסר החמלה שלהם יביא עליהם עונש. הוא מתאר את ההשפלה החברתית שלו – הוא הפך ל'משל עמים' ול'תופת לפנים' (מקום שיורקים בו או סמל לקללה). אובדן המעמד החברתי כואב לו לא פחות מהכאב הפיזי. לצד הייאוש, מופיע היגד מפתיע בפסוקים ח-ט: 'יָשֹׁמּוּ יְשָׁרִים עַל זֹאת... וְיֹאחֵז צַדִּיק דַּרְכּוֹ'. איוב מבין שסבלו הבלתי מוצדק יזעזע את האנשים הישרים בעולם, אך במקום שהדבר יוביל אותם לנטישת המוסר, הצדיק דווקא יתחזק בדרכו. יש כאן אמירה פילוסופית עמוקה: המוסר והצדק אינם תלויים בקבלת שכר או בהצלחה חומרית. גם כשהעולם נראה מעוות לחלוטין, הצדיק נאחז בטוב פשוט משום שהוא טוב. בסיום הפרק, איוב שוקע שוב אל תוך תוגת המוות. הוא מבין שתוכניותיו ('זמותי') ומשאלות ליבו נקטעו. הוא מתאר את השאול כביתו החדש, ובדימוי משפחתי מצמרר הוא קורא לשחת 'אבי' ולרימה 'אימי ואחותי'. הוא מחליף את משפחתו האנושית שמתה או התנכרה לו במשפחת הקבר. הפרק נחתם בשאלה הרטורית המהדהדת: 'וְאַיֵּה אֵפוֹ תִקְוָתִי?' – כאשר אין עוד עתיד בעולם הזה, התקווה יורדת יחד איתו אל עפר השאול. הפרק מציב מראה נוקבת מול חוסר היכולת האנושית להכיל סבל של האחר, ומול הצורך הנואש של האדם בנחמה ובצדק, גם כשהם נראים בלתי אפשריים.